אם סופרים – לא צופרים: טור לפרשת השבוע מאת רב חב"ד יבנה, הרב יוסף יצחק לרר

לקראת חג השבועות ומתן תורה, הרב יוסף יצחק לרר לוקח אותנו למסע מהכביש אל הנפש. על סבלנות, חינוך ילדים, והחשיבות של "לספור" את האחר כדי לזכות באחדות אמיתית


לפי תקנות התעבורה והחוק למניעת מפגעים בישראל, החוק אוסר על צפירה למעט מקרים חריגים שבהם הצפירה חיונית למניעת סכנה. אך בשטח, המצב שונה לחלוטין. לא פעם אנו מוצאים את עצמנו פשוט לא מפסיקים לצפור ברגע שאנו נכנסים למצבי כעס או חוסר סבלנות.


כשמתקרבים למתן תורה, אנו מקבלים כמה טיפים וכלים רוחניים שימנעו מאיתנו לצפור.
בפרשה הקודמת, ה' מורה למשה רבנו לספור את העם. מה הייתה מטרת הספירה? בדרך כלל, מפקדי אוכלוסין נערכים כדי לדעת כמה תושבים באמת חיים במדינה, אבל כאן, ה' הרי לא זקוק לספירה כדי לדעת את מספר בני ישראל טרם מתן תורה.

רש"י במקום מסביר, שאכן הספירה לא הייתה כדי שה' ידע, אלא בשביל לרומם את עמו ישראל ו"להודיע את חיבתן". כשם שבספירה הערך של משה והערך של האיש הפשוט מהשורה שווים לחלוטין, כך ה' רוצה לומר לנו: "אצלי, כולכם שווים!". אם ה' סופר אותנו ומעריך כל אחד מאיתנו, גם אנחנו צריכים לספור איש את רעהו ולתת מקום לשני. אם נעשה זאת – לא נצפור ולא נחשוב שהוא תופס את מקומנו או מעכב אותנו.


בין פסח לחג השבועות אנו סופרים את ספירת העומר. בכל יום אנו מחזקים מידה מהמידות הטבעיות שלנו ודואגים לשפר את התנהגותנו.
ספירת העומר אינה ספירה לאחור שמשאירה מאחור את יום האתמול. נהפוך הוא, הספירה לוקחת עימה את האתמול – אנחנו נוטלים את ההתנהגות החיובית של אתמול ומצרפים אותה אל המחר.


גם בחינוך יש משמעות גדולה לספירה. כשילד סרח והתנהג לא כשורה, אנו לעיתים מסיקים שחייבים להעניש אותו מיד. אך חשוב שנספור עד עשר לפני שנעניש.

ברמת גן של פעם, גר יהודי חסיד שהשקיע רבות בחינוך ילדיו. יום אחד, בנו עשה מעשה מאוד חמור, אך האב חיכה עשרים וארבע שעות לפני שהעניש אותו. הוא רצה לבדוק שהעונש לא מגיע מהבטן – מהכעס הגדול על המעשה.

מטרת העונש אינה להרגיע את כעס האב, אלא לתקן את מעשה הבן, שהרי עונש חינוכי חשוב מתוך העיקרון של "חושך שבטו שונא בנו". כאשר עברו עשרים וארבע שעות, הכעס חלף והלב פינה את מקומו למוח, שקיבל החלטה שקולה שאכן מגיע עונש חינוכי.


במסכת "פרקי אבות" (פרק שני) קיבלנו כלי נוסף לספור את השני. המשנה אומרת: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אם תצליח להיות במקום של השני ולהרגיש אותו, כמעט תמיד תתנהג אליו בצורה חיובית.


השבוע גם אני נכשלתי בכך. כאשר רכב נסע לאחור מתוך חנייה, צפרתי לו במטרה שייתן לי לעבור. אכן הוא בלם ואני חלפתי, אך רגע לאחר מכן חזרתי לעצמי וחשבתי על דברי המשנה. מה אני הייתי רוצה שיקרה אילו הייתי במקומו, רוצה לצאת מהחנייה? בוודאי הייתי מצפה שהרכב החולף יעצור וייתן לי לצאת בבטחה.
 

לאחר מכן, אחרי הפקת הלקחים הזו, הגעתי לכיכר תנועה ולפתע נעצר רכב לפניי. כמובן שמאחוריי החלו נהגים לצפור ללא הפסקה, אך הפעם חיכיתי בסבלנות. לאחר כשלושים שניות, יצא מהרכב אדם מבוגר הנתמך על-ידי מקל, ועשה את דרכו לאיטו אל עבר המדרכה. כאשר התקדמתי, נוכחתי לראות שבעל הרכב שעמד אחריי וצפר קודם לכן, פתח את החלון והחל לדבר במאור פנים עם אותו קשיש, שאותו הכיר מסתבר. אין ספק, שאם הוא היה יודע מי הוא זה שבלם את התנועה, ודאי היה ממתין בסבלנות מתחילת האירוע.

 

אז לקראת החג, לקראת קבלת התורה מחדש – שאחד התנאים המרכזיים לקבלתה היה "אחדות העם" – בואו נתחיל את האחדות בפרטים הקטנים הללו ביומיום שלנו. נספור איש את רעהו על-ידי לימוד זכות, גם אם לא כל מעשיו של הזולת נראים לנו כחיוביים במבט ראשון.

אם נספור, לא נצפור – ולא נכעס.


שבת שלום וחג שבועות שמח!