אורן מגידיש: גאווה מקומית

תפסנו את הכישרון לראיון על הימים בהם רק חלם לעשות קולנוע, על הרגעים שבהם הכל הלך לו קשה, עד אשר הגיע ל'מיני נחלה' עם סרטו החדש, וגם טעימה לקראת הסרט הבא, עליו הוא עובד בימים אלה…

עבד בעצמו מאחורי הקלעים

מה אתה יכול לספר על הימים הראשונים של הקולנוע בחייך?

"אימא לקחה אותי לסרט הראשון שלי בקולנוע של טארנס היל, במתנ''ס ביבנה, זה היה איזה סרט משנות ה-80 על מישהו שיש לו כוחות-על, עד הרגע שבו הוא רואה צבע אדום ואז הוא מאבד אותם – זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ומאז ידעתי שאבוד לי."

האם ידעת שזה מה שתעשה כאשר למדת ביבנה?

"כן, אהבתי קולנוע מילדות, לא כל-כך ידעתי איך מתקדמים בתחום ונורא רציתי להתעסק באמנות, אז בגיל 15 הצטרפתי ללהקת הנוער ביבנה, בניהולו של אריק יעקובוביץ, הופענו בכל יום עצמאות על הבמה המרכזית ביבנה, היה מגניב, זה נורא עזר לי להבין שאני אוהב אמנות, חוץ מהחלק שהייתי צריך לשיר, אני לא יודע לשיר."

מישהו האמין בך אז?

"הקבוצה של החברים הכי טובים שלי הם מיבנה, רונן טובול, שגדלתי אתו, הוא תומך כבר שנים בעשייה הקולנועית שלי, עם גל עמר, שהוא רואה חשבון מבריק, אני מתייעץ המון והוא עזר לי המון בפרויקט השני שצילמתי, סרט במונדיאל בברזיל, בעיקר איך לבנות אותו פיננסית. אופיר צארום, שהוא חבר טוב, ועוד הרבה חברים, כמו עם חזי דין, שאנחנו נפגשים לבירה מידי פעם ומתייעץ אתו, יבנה זה הבית."

ילד צעיר בעיר הזאת בדרך כלל מחפש משהו ספורטיבי, לא?

"תראה, אני חייב הרבה מהעשייה הקולנועית שלי ליניב כהן. היו בילדות שלי שני חלומות: כדורגל וקולנוע, הייתי בדרך להיות בלם כדורגל בנבחרת ישראל, ככה לפחות האמנתי, עד שפגשתי את יניב כהן בגמר בתי-ספר יסודיים, יניב כהן היה השחקן כדורגל הכי מדהים שהסתובב ביבנה באותה תקופה – ביאליק נגד בן-גוריון, שנת 1991, זה נגמר בשלוש חתיכות שהוא נתן לי בראש, מעולם לא התאוששתי מהמשחק הזה, אנחנו עדיין צוחקים על זה היום."

יחד עם זאת, הדברים שלמדת בתיכון לא קשורים כלל למה שאתה עושה היום. איך אתה מסביר את זה?

"באותו הזמן לא היו לימודי קולנוע או אמנות באזור יבנה והסביבה, היה לי חלום ללמוד בבית-ספר לאמנויות בתל-אביב, אבל זה היה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, וההורים שלי אמרו לי שאאלץ לחכות עם זה עד אחרי הצבא."

אורן מגידיש ויובל אור "הולכים להביא שלום לעולם"

מה גרם לך ללכת לכיוון הזה של קולנוע?

"אחרי שהתחלתי לעבוד כתאורן במה, הייתי תאורן בסיבוב הראשון של רייכל, כשהוא בדיוק פרץ, גם עם אבי קושניר וההצגה שלו 'להציל את איש המערות'. עשיתי מעל 200 הצגות, התמזל מזלי ולאחר שלוש שנים קיבלתי הצעת עבודה מלהקת 'מיומנה', להיות מנהל במה שלהם בתורים בעולם, הסתובבתי איתם שלוש שנים ובחישוב הכללי הייתי בלמעלה מ-50 מדינות, חמש יבשות שונות, שלושה דרכונים שונים החלפתי באותה תקופה, מעבר לכסף המעולה, פרמיירות בערים אירופיות ובעולם, יצא לי להיות מאוד קרוב לאמנים כמו איילון נופר ובועז ברמן, דייויד ברוזה ועוד אמנים בינלאומיים. המפגש איתם, השיחות, העבודה המקצועית ברמה מאוד גבוהה, גרמו לי להבין בשלב מסוים שאני יותר מתעניין ביצירה מאשר ביצרנות, כמו שטכנאי במה עושה. בחישוב כללי, כל השנים עם האמנים גרמו לי לתסכול טוב, הבנתי שאני כנראה לא אוכל לברוח מאהבה שלי לקולנוע, ובגיל 28 התחלתי ללמוד קולנוע במכללת 'מנשר' בת"א, תוך כדי שאני ממשיך לעבוד בתאורה."

בוא נדבר על הסרט שיצא לאור לאחרונה, 'פנסים'. איך אתה מסכם את התקופה בה הסרט צולם?

"זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, אחרי ארבע שנים של לימודי קולנוע ועוד כמעט שנה של עבודה על סרט הגמר, מצאתי את עצמי מרושש כלכלית וגם מאוד עייף מהאינטנסיביות של הלימודים. חבר מאוד טוב שלי, יובל אור, שהוא עורך קולנוע גאון, אשר גם יצר איתי את הסרט בסופו של דבר. הוא ראה חומרים שצילמתי מאחורי הקלעים עם החבר'ה ואמר לי שיש לי סרט מדהים בידיים, אמרתי לו שאין לי כח לעשות את זה לבד ושאם הוא יצטרף אליי – אז אני מוכן.  התחלנו לעבוד ביחד, הוא עורך, אני במאי, ביחד כתבנו את התסריט ואני התרוצצתי בכל הארץ עם המצלמה, עד שהצלחנו להשיג מפיקים ולגייס כסף לעשיית הסרט, מהרשות השנייה."

בימים בהם צילמת, האמנת שזה יצליח ויגיע למה שהגעת בסופו של דבר? אם כן – מה גרם לך להאמין?

"בגלל שהתחלתי ללמוד בגיל מאוחר יחסית, 28, ידעתי שההחלטה להיכנס לקולנוע היא איזה משהו שאני אצטרך לרוץ אתו לפחות 7 שנים לפני שאני אראה תוצאות. היו כל הזמן פנטזיות שמישהו יגלה אותי, אבל בגדול זו ריצת מרתון מטורפת, ואתה חייב להבין שאין קיצורי דרך, החלום הגדול שלי היה לא להתפרסם. אני אוהב מחיאות-כפיים והכרה, אבל התשוקה הבאמת עמוקה שלי זה להיות הבמאי הכי טוב בעולם – לא בשביל האוסקר, בשבילי, בדיוק כמו ששחקן כדורגל חולם לשחק בברצלונה או ריאל – להיות עם הטובים ביותר. ברגע שהבנתי את הנקודה הזו עם עצמי, פשוט אמרתי לעצמי ששום דבר לא הולך לשבור אותי, אני את הסרט הזה עושה, בדיוק כמו בתאורה שעובדים לפעמים ימים של 40 שעות בתנאים מטורפים, זו החלטה גדולה, שמורכבת מהרבה בחירות קטנות, להגיע לקצה-היכולת שלי. אני יכול להגיד היום, אחרי שלקחתי את החלום שלי עוד צעד קדימה וצילמתי סרט עלילתי באורך מלא בברזיל בקיץ האחרון, שעכשיו אני מרגיש שמיציתי את מכסת הסיכונים והחלומות שלי ואני בנוי לחיים יותר רגועים."

מרגע סיום הצילומים ועד עליית הסרט עבר זמן רב?
"תראה, סרט ממוצע אורך בין 4-6 שנים, את הסרט הזה עשינו ב-3.5 שנים, כך שזה די מהיר. לוקח בדרך כלל בין שנה לשנתיים לכתוב תסריט כשבמקביל אליו מגייסים כסף, ואז, ברגע שמקבלים כסף, לוקח בין שנה לשנתיים לצלם, ואחר-כך עוד שנה שנתיים לערוך ולהוציא אותו החוצה. זה מאוד דומה לחקלאות, מזל שגדלתי במושב בן-זכאי ועבדתי בחקלאות בילדות. זה מאוד דומה, כי מעבדים את האדמה, שותלים זרע, משקים, מגוננים, מתפללים, ואז, עם קצת מזל – קוצרים ומשווקים בזמן. אין קיצורי-דרך, אי-אפשר לגדל אבטיח ביום."

מה אתה יכול לספר על השותף שלך בסרט, יובל?

"יובל הוא עורך מדהים, אדם עמוק ומבריק, יש לנו את אותו טעם בקולנוע ואהבה לאמנות. שנינו אנשים דעתנים, אני חצי מרוקאי חצי טריפולטאי, והוא רוסי-פולני, אז אם תעברו ליד חדר-העריכה – אתם תשמעו אותנו צועקים אחד על השני, אבל זה טוב, זה משייף את היצירה, אנחנו גם יודעים להתנצל אחר-כך ולהשלים, בקיצור, זכיתי בשותף מדהים."

עם יובל. זכיתי בשותף מדהים

יש משהו שאתה מצטער עליו בסרט?

"אני לא מצטער על כלום, משך הזמן הוא לא מדד לאיכות, הסרט התחיל מפנטזיה לעשות סרט על תקופת הרוקנ'רול שלי, אבל הפך להיות סרט על חבורה של גברים בגילאי שלושים, שמנסים להתגבר על המציאות של החיים שלהם. זו טבעה של היצירה, היא הולכת למקום שלה, אין טעם לאנוס אותה, זה חלק מהיופי שבדבר, המסתורין שמגלה אמת אחרת ובונה משהו אחר."

מרוצה מהדמויות?

" כל אחד מהדמויות היה במקום וייצג משהו מאוד מדויק, באמת של החיים שלי וגם של חיים של אנשים אחרים, ככה אני מבין לפחות לפי התגובות שאני מקבל מהציבור". 

האמנת שכל כך מהר הסרט יגיע לערוץ 2?

"האמת שזה נחמד מאוד, אבל זה לא המדד שאתו אני שופט את החיים שלי, אני עושה קולנוע קודם כל בשבילי, לנסות להביע את עצמי ולהשמיע את הקול שלי ולהרחיב את הגבולות שלי, כי במציאות הישראלית אתה נשאר מרושש אחרי צילומים. כך שאין ממש זמן לנוח על זרי-הדפנה, צריך לעבוד כל הזמן, ובמקביל, על הרבה פרויקטים וזה חבל, אני מאמין שהמדינה הזו הפסידה הרבה אמנים, קולות וצבעים שונים של ישראליות, כי אין פה מספיק תמיכה לתרבות, וחמור מזה, לפעמיים מזלזלים ולא כל-כך מכבדים אנשים שמנסים לייצר משהו שמנסה לדבר לעומק."

מה אתה יכול לספר על הימים מאז פסטיבל חיפה ועד ההקרנה בטלוויזיה ?

"ימים נורמליים. אין זוהר, רק עוד הרבה מאוד משימות, עבודה וכסף לייצר בכדי לנסות אולי לקנות, מתישהו, דירה ביבנה, במיליון וחצי שקל… החיים יפים פה לא?"

"אולי תתחיל מזה שהוא יוקרן ביבנה?
"אשמח לבוא להקרין את הסרט ביבנה, אני מזמין מישהו ממחלקת התרבות ליצור איתי קשר ועדיף בימי שלישי, כי אימא שלי, יהודית, מידי פעם עוד עושה את הקוסקוס הטריפוליטאי המדהים שלה בשלישי."

על מה עבדת בחודשיים הללו?

"על הסרט שלי, שצילמתי בברזיל, עשיתי כמה ימי הפקה כמפיק בפועל, סרט תדמית קטן, ופרסומת קטנה."

לפרוץ בתודעה בקולנוע בגיל 35, זה מוקדם או מאוחר?

"בקולנוע בארץ לבמאי זה מוקדם, זה מקצוע שלוקח הרבה זמן להתבשל בו, צריך לדעת לשלב הרבה יכולות, טכניות ואמנותיות."

כמה מילים על הסרט הבא שאתה מתכנן לעשות?

"זה סרט על ארבעה אנשים שמגיעים לברזיל בזמן המונדיאל והחיים שלהם מצטלבים. צרפתי, ישראלית, גרמניה וברזילאי,  מונדיאל אמתי."

מה החלום הגדול שלך נכון להיום?

"לסיים את הסרט בברזיל, למצוא בת-זוג ולהתחתן, די, אימא שלי עוד שנייה יורה בי…"

אתה רואה את עצמך חוזר לגור ביבנה, יום אחד, בעתיד?

"כן, בשמחה. רק שכרגע זה לא נראה אפשרי, כל תעשיית הקולנוע והטלוויזה ממוקמת בתל-אביב, לנסוע כל יום שעה הלוך ושעה חזור, בפקקים, נראה לי בזבוז זמן, חוץ מזה עד שלא פותחים בר בלמעלה של מגדל המים – אני נשאר בת"א, לטיפולך ראש העיר."

מגידיש גדל בבן-זכאי, אך התחנך בבית-הספר היסודי 'בן-גוריון' ביבנה, ובהמשך בחטיבת הביניים ותיכון 'גינסבורג'. הוא בוגר המחלקה לקולנוע של בית-הספר 'מנשר' לאמנות. סרטו הקצר 'ברזלים' (2009) זכה במלגת בימוי של קרן התרבות אמריקה-ישראל; הסרט הקצר 'בית' (2010) זכה במלגת בזק, ו'חלום בהקיץ' (2011), סרט הגמר העלילתי של מגידיש, זכה בפרס התסריט במסגרת הבית-ספרית והוקרן בפסטיבלי סנט. פטרסבורג, שיקגו-ילדים ועוד. 'פנסים' הינו סרט הביכורים התיעודי שלו, הוא הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון והגיע גם לערוץ 2 לאחרונה.

נאחל לו בהצלחה בהמשך הדרך.

https://www.youtube.com/watch?v=15915627377