אהבה במשפחה
אהבה זוגית מול אהבה הורית: הבדלים, חשיבות והשפעה על הבית והילדים
בשבועות האחרונים ייחדתי את הכתיבה לנושא "אהבה זוגית" [ואף אמשיך בכך… תמיד רלוונטי].
במאמר הקודם כתבתי על "אהבה הורית", היום אוסיף עוד נדבך, ואכתוב על ההבדל והמיוחד שבין סוגי אהבה אלו.
אהבה זוגית אמורה להיות אהבת נצח. שתי הנשמות הללו – על פי הקבלה – היו מחוברות עוד קודם לכן, וכשהגיע זמנן להיפגש, הן חיפשו זו את זו עד שמצאו את שאהבה נפשן. שתי הנשמות הללו הן האישה והאיש שנפגשו והחליטו להינשא.
נדמה לעיתים שחתונה היא השיא – וזו טעות. טקס החתונה הוא אירוע חשוב, אבל רק קו הזינוק לחיי השותפות. כאן מתחילה העבודה. זו עבודה ששכרה בצידה.
מה חדש?
ישנם זוגות החיים במודעות ויודעים שככל שישקיעו בחיים הללו – כך ייטב. הם ישדרגו את חייהם המשותפים בוודאי, אך גם את חייהם האישיים.
לומדים להתחשב, לתת ולתת, לחשוב על בן/בת הזוג מחשבות טובות וחיוביות. אין אדם מושלם. השאלה היא על מה אני שמה את הדגש – בטוב או בחסרונות.
אהבה זו באה מבחירה – בחירה בבת/בן הזוג שלי.
יש נשים ואנשים הסבורים כי חלק מתפקידם בנישואין הוא לשנות את בן/בת הזוג. גם זו טעות נפוצה המחבלת בקשר.
תפקידנו כזוג הוא להיות במודעות, להסתכל פנימה – לתוכי – ולראות מה אני יכולה לעשות כדי להיטיב את חלקי בקשר הזוגי.
אז חיי הנישואין יכולים לעלות ולהתקדם. בוודאי שיש מה לשנות – אך כל אחד לעצמו.
גם מותר ואף נחוץ להאיר ולהעיר בצורה יפה ומכבדת, אם משהו מפריע לי אצל בן הזוג – משהו שעושה לי לא טוב.
במקביל, יש צורך רב לחזק ולהאיר את הנקודות הטובות אצל 'החלק השני שלי'. הכלים הללו יוצרים שדרוג אינסופי בזוגיות.
כשמדברים ומחזקים – האדם השני לומד דברים חדשים על עצמו ועל בן זוגו.
קונפליקטים נוצרים לעיתים קרובות, כשאין שיח זוגי. ייתכן שזה נובע מחוסר דיבור, מחוסר תקשורת וגם מחוסר מודעות – ולאו דווקא מרוע לב.
זוגיות כזו היא הבסיס לבית, למשפחה, לצמיחה התקינה של הילדים ושל הבית כולו.

לעומת זאת, אהבה הורית היא שונה. היא לא באה מבחירה – היא נתונה.
הילד/ה מתקבלים למשפחה לאחר הריון, ומה שבא – ברוך הבא. [יש גם דרכים אחרות לקבל ילדים, לא כאן המקום להרחיב על כך].
זו אהבה שתחילתה בקבלה ואהבה אינסופית של ההורים את ילדם. קבלת הילד והנתינה הבלתי מוגבלת בתחילת הדרך מעצימות את האהבה. זו אהבה לתינוק שבזמן ינקותו הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו.
לכן קיימת כאן אי-סימטריה באהבה ובנתינה.
התינוק צומח וגדל, ולאט לאט לומד להיות עצמאי, לדאוג לעצמו, והוריו – בהתאם – מרפים מהאחיזה הכמעט טוטאלית בו.
כשהוא רואה וחווה אהבה אמיתית, נתינה, איכפתיות ויחס טוב מצד הוריו – הוא מפנים דפוס זה ומחדיר אותו לחייו.
כך הוא גדל עם אופטימום של ביטחון ויציבות, המאפשרים לו לראות את הזולת, לאהוב ולתת.
הוא אוהב את הוריו, את אחיו, את משפחתו. הוא פנוי רגשית למכלול ערכים אלו.
חשוב להדגיש: אהבה זוגית אצל אנשים נשואים היא ערך עליון.
זו אהבה שכדאי להשקיע בה יותר מבכל דבר אחר. היא הבסיס לשלום הבית ולדרים בו. היא ההזנה הנפשית-רגשית של בני הבית.
טעות נפוצה היא כשאומרים לי אנשים בקליניקה: "אני נשאר בקשר, לא מפרק את החבילה – רק בגלל הילדים".
זו עובדה לא נכונה בעליל. כשילד רואה את הוריו רבים, מתווכחים חדשות לבקרים, לא מכבדים זה את זו – נפשו מתערערת, והוא כבר לא מרגיש בטוח בביתו. הרבה מהם מתכנסים בתוך עצמם, צוברים ערכים מעוותים לגבי צורת זוגיות.
מוטב שהילדים יגורו בשני בתים, אבל ברוגע, ביציבות, בלי לשמוע ויכוחים וטרוניות מידי יום.
נכון, ההסתגלות לוקחת זמן, אבל מצב זה טוב יותר מאשר 'להישאר בשביל הילדים'.
הילד קולט הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא מרגיש על בשרו ועל נפשו את האווירה בבית.
כמובן, חשוב והכרחי לשוחח איתו על מה שאמור לקרות. לומר לו – בלי להיכנס לפרטים – שההורים לא מסתדרים וצריכים לסיים את הקשר.
עדיף להוסיף: "אנחנו אוהבים אותך ונמשיך לאהוב – רק במקומות שונים. הפרידה כלל לא קשורה אליך, ואתה נשאר הבן המקסים של שנינו".
לסיכום:
באהבה זוגית אמורים להשקיע המון חשיבה – ובאופן תמידי לאורך השנים. כך יכולה האהבה אכן לנצח ולנסוק לגבהים.
יחד עם זאת, מכיוון שקשר זה נבחר – ניתן גם לנתק אותו אם לא הצליחו לקיים אותו. לעומת זאת, הקשר עם הילדים נשאר לעד. הוא אינו בחירתי.
ראוי, כמובן, להשקיע גם בו ולהיות קשובים לצרכיו המשתנים בהתאם לשלבי החיים [מתינוק – לילד – לבוגר – לאדם נשוי בעל משפחה].
מקווה שהצלחתי, איכשהו, להעמיק ולו במעט באהבות החשובות הללו – בחשיבותן ובהבדלים שביניהן.
לפרטים נוספים וליצירת קשר:
רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית
טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר