איך נשארים מאושרים כשמכינים שיעורים?

"איך היה בבית-הספר היום? ושיעורים יש?" מי שלא אומר את זה לפחות פעם ביום לילדו הלומד בבית-הספר, שיקום!

שיעורים, אצלנו, בראש, מתקשרים מיד עם מטלה קשה, משעממת, מיותרת ומרגיזה. כילדים, כך הרגשנו, וכהורים לילדים, שכחנו שזה מה שהם מרגישים, למה אנו מצפים? האם אנחנו מצפים  שהילדים יגיעו הביתה ויאמרו "איזה כיף, יש היום 3 עמודים בחשבון"!?

כשיש לנו מטלה לא רצויה – אנחנו (בואו נהיה כנים) נוטים לדחות אותה, אבל כשהילד מנסה לדחות את הכנת השיעורים – אנחנו לא מבינים, כועסים, נוזפים. בקיצור, השיעורים הפכו למקור לקלקול יחסים, לכאב-ראש להורים ולמאבק-כוחות אמתי בבית. מה עושים?

שכחנו מה הם מרגישים

בואו "נעשה בשכל"
 

הפתרונות פשוטים, פשוטים… ולכל אחד מאיתנו פיתרון המתאים לו, ולו בלבד!

ראשית, נקבע את העקרונות, ואתם תבחרו את הדרך למימושם:

• לא לשכוח מה הרגשנו כלפי השיעורים, כשהיינו ילדים – להבין את הרגשתם של הילדים, להבין את הרצון לדחות את ההכנה. להבין את הרגש – זה לא אומר להסכים שלא להכין. ברגע שהבנו את הרגש – מוצאים פתרונות להתמודד.

• להגיד לעצמי כל יום מנטרה שחוזרת על עצמה: "בשביל שיעורים – לא מקלקלים יחסים, בשביל שיעורים – לא מקלקלים יחסים."  ובאמת אנחנו לא במאבק כוחות, לא מענישים, לא רבים, צורחים, מתייאשים.

• אנחנו לא לוקחים אחריות על השיעורים, השיעורים הם של הילד בלבד, אני שם כדי לסייע לו.

• תפקידי להשאיר את הילד סקרן ומתעניין.

• תפקידי להכין את הילד לחיים בהם ישנם דברים שצריכים לעשות למרות ש"זה לא כיף" (תחשבו על לכבס ולקפל כביסה, לשלם חשבונות, לבשל בכל יום).

יצאתם מבולבלים, נכון? אתם שואלים אלף שאלות – ואם הוא לא ירצה? מה לעשות אם הוא מכין מאוחר בלילה? ועוד ועוד. צודקים, לגמרי!

לא מקלקלים יחסים, בשביל שיעורים

כמו להרבה מאוד פעולות שבשגרה – אנחנו קובעים זמן, טקס קבוע, עם כללים ברורים.
 

ארוחת-ערב אוכלים בשעה 19:30 סביב שולחן פינת-האוכל, יש מי שעורך ויש מי שמפנה, וכו'. כך גם שיעורי-הבית – זמן קבוע, מקום קבוע, חוקים קבועים.

• קבעו זמן קבוע ומוגדר! קיימות אפשרויות שונות: מיד אחרי שחוזרים מבית-הספר, או אולי אחרי ארוחת-הצהריים, כל זמן שיבחר עד לשעה 16:00.

• קבעו מקום קבוע ומוגדר! בספריה שבחדר, בפינת-האוכל, בסלון עם טלוויזיה כבויה.

• קובעים חוקים ברורים, כמו למשל : מכינים את כל השיעורים שניתנו היום, או אולי מכינים רק את מה שיש מחר במערכת, אחד ההורים נמצא בסביבה לסייע, ההורה בודק את השיעורים /לא בודק… וכו'.

חוקים קבועים, ואולי אפילו כתובים על דף – ימנעו לפחות מחצית מן הוויכוחים. את החצי השני של הוויכוחים – נפחית בכך שמגיל צעיר נהפוך את השיעורים לחגיגה של למידה.

לדוגמא:
למדים במדעים על חומרים כמו מתכת וברזל – צוללים באינטרנט לסרטונים המראים איך חוצבים ברזל ואיך מתיכים ברזל בכבשני ענק. 10 דקות מעניינות כאלה מחזירות לילד את הסקרנות הבסיסית שאתה הוא נולד.

קבעו זמן קבוע ומוגדר

מעתה שאלו את עצמכם – מה נעשה כדי ששיעורי-הבית לא יהפכו למקלקלי יחסים ולמקלקלי סקרנות?

אפשר להעמיק בחומר הנלמד באינטרנט, לחפש תמונות, סיפורים מעניינים הקשורים לנושא, לבדוק איך זה קשור לחיי-המשפחה או המדינה שלנו. הכוונה היא להחיות את החומר! לחוות אותו, להתרגש ממנו, להבין למה אנחנו למדים אותו, רק כך תשמר המוטיבציה.

מעכשיו, כשהילד יגיע הביתה – נשאל אותו שאלות אחרות. למדת משהו מעניין היום? על איזה נושא נחפש היום תמונות באינטרנט?

שבו כמה דקות יחד, גלו עניין אמתי בנושא, צפו בתמונות, תראו איך זה מתקשר לחיינו. ה'חומר' יהפוך להיות רלוונטי לילד.

באינטרנט. לחפש תמונות וסיפורים מעניינים הקשורים לנושא

שורה לפני אחרונה:
על-פי מחקרים רבים, שיעורי-בית אמורים להיות קצרים ואיכותיים, על המורה להפעיל שיקול-דעת בבחירת כמות שיעורי-הבית ומהותם, כלומר, המורה צריך לשאול את עצמו – מה יתרמו שיעורי הבית שאתן? איך הם יקדמו את הבנת החומר?

על-פי אותם מחקרים, ילדכם אמור להכין שיעורי-בית בכל יום בין 10דקות, בכיתה א', לבין שעה, בתיכון. אם ראיתם את ילדכם יושב מיואש, שעות, מול המחברת, שימו לב – בדקו האם המורה 'צריך' לגמור את החוברת? האם המורה 'מעמיס' כי בכיתה לא לומדים? האם ילדכם אינו עושה את עבודת-הכיתה מפטפט/מתקשה, ולכן בבית צריך להשלים?

אז מה היה לנו?!

* שיעורי-הבית הם חלק לא כיפי בלמידה, אבל עדיין הכרחי במינון נכון.
* שיעורי-הבית הם ההזדמנות שלנו, ההורים, לדעת מה קורה בכיתה.
* שיעורי-הבית הם של הילד ובאחריותו. אנחנו יכולים לעזור בכך שנהפוך אותם למעניינים.
* שיעורי-הבית הם הזדמנות לטפח את הסקרנות וההתלהבות של הילד, בעזרתנו, ובזמן איכותי הורה+ילד.
* קובעים חוקים קבועים וברורים ולא סוטים מהם… וזהו!

אנחנו יכולים לעזור בכך שנהפוך אותם למעניינים

מעט על הכותבת: לינה דהן הינה תושבת יבנה, אימא לשלושה. בעלת תואר שני בחינוך ובמינהל עסקים, בוגרת 'מכון אדלר' להנחיית קבוצות הורים. בוגרת קורס 'אימון אינטגרטיבי' וקורס אימון אישי ב'תות'. בעבר עסק כמורה למקרא וספרות בעל-יסודי, כמנחה לאסטרטגיות למידה בבתי-ספר, וכגננת ובעלת גן פרטי 'פלסטלינה', ביבנה. כיום היא מאמנת אישית ומנחה להורים.

מוזמנים לפנות בשאלות והבהרות – לינה דהן. 'פשוט' אימון לילדים, להורים ולמה שביניהם

ובדף הפייסבוק כאן