'שעת נעילה' גרסת יבנה

 

ונחזור ליצחק נגרקר מיבנה, אשר נפל בשבי הסורי במהלך מלחמת יום הכיפורים. במשך שמונה חודשים היה מנותק יצחק מכל המתרחש מעבר לכותלי הכלא בו הוחזק עם שאר שבויי אותה המלחמה. במשך שמונה חודשים לא ידע מה צופה לו גורלו.

 

יצחק נגרקר כטנקיסט בחטיבה 188

 

יצחק משתף אותנו בכל חוויותיו שלקחו חלק ביממה הראשונה של המלחמה, ביממה שקדמה לחטיפתו. יממה זו נראתה לו כמו נצח, נצח בו הצליח יצחק להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים. ב-24 שעות אלו עמד יצחק בפני מותו מספר פעמים, העיתונות הישראלית אף דיווחה כי נרצח על-ידי הכוחות הסוריים. כשהוא מספר על החיים בשבי,  קשה להאמין שבן-אנוש יכול לשרוד את כל מה שעבר.

 

מלחמת יום הכיפורים פרצה כשהיה יצחק לקראת שחרורו מצה"ל. הוא שירת ביחידה המבצעית הבודדה שפעלה בתחום רמת-הגולן.

 

"הייתי טנקיסט בחטיבה 188, גדוד 74, פלוגה ו', מחלקה 3 בפיקודו של המ"מ יואב יקיר," מספר יצחק בגאווה רבה. "היינו שני גדודי טנקים כשהתקן מורה על שלושה, והגדוד השלישי היה גדוד מילואים. השיטה על-פיה עבדנו הייתה כזו שבה כל גדוד תפס קו למשך שלושה חודשים. ביולי 73 הודיע מוצב החרמון, המוצב שנחשב ל'עיניים של המדינה', על כמות חריגה של מיגים סורים (מטוסים סובייטים) שמתרוממת מנמל התעופה של דמשק. חיל-האוויר הישראלי שלח מטוס אחד לעבר גבעות הרמה. המיגים הסורים ראו מטוס זה וחשבו שמדובר בטרף קל. הם החלו לנהל אחריו מרדף ולא ציפו ליפול למלכודת שהכין צה"ל עבורם. המטוס שלנו הוביל אותם לעבר חופי בירות ולשם נשלחו מטוסים ישראלים נוספים. מול החופים התנהל קרב אווירי. בקרב זה נפל לנו מטוס אחד ולאויב נפלו 13. במקביל, החל להתפתח קרב ברמת-הגולן, בו החטיבה שלי נאלצה להתמודד עם 14 טנקים סורים."

 

"המודיעין הישראלי דיווח על כך שהסורים ינסו לבצע חטיפות של חיילים ו'ליישר' את משולש רפידים." ממשיך ונזכר יצחק: "בשלב זה הבנו שתהיה באזור פעילות כלשהי, אך לא חשבנו שתפרוץ מלחמה. הגדוד שלי תפס קו לאורך רמת הגולן. בראש השנה יצאתי לחופשה בבית. הוזעקתי בחזרה בשל כוננות. בתקופה שהייתה בין ראש השנה ליום כיפור הירצה לנו קצין מודיעין חטיבתי על הגזרה הסורית. הוא הסביר לנו שלסורים יש דיוויזיות עם מאות טנקים, בזמן שלנו היו 11 טנקים בלבד. כולנו נבהלנו מאוד, ואני, בתור טנקיסט ותיק, שאלתי אותו כיצד נתמודד בפני המסה הרבה של הכוחות הסורים. הוא ענה ואמר שיהיה בסדר, שאנחנו טנקיסטים טובים ושנחזיק מעמד עד שיגיעו המילואימניקים. הבהלה שלנו לא עזרה והרגשנו שדיברנו אל הקיר, אני עזבתי את הנושא מאחר ולא חשבתי שתפרוץ מלחמה בחודשים הקרובים, בחודשים שנותרו לי בצבא."

 

 

תחילת המלחמה

"ערב יום כיפור הגיע, היינו תחת כוננות וישנו עם סרבלים ופק"לים בתוך הטנקים. בשעות הבוקר המוקדמות, בחמש בבוקר, השכמנו והתחלנו בכוננות שחר. לאחר שעשינו זאת, הלכו חלק מהחבר'ה לאחד הביתנים כדי לערוך בו את תפילת יום כיפור, גם אני הצטרפתי אליהם. בשלב כלשהו לקחתי מזרן מאחד הטנקים ונשכבתי מתחת לגגון הביתן כשפניי מופנות לכיוון תל-פארס. בשעה חמישה לשתיים בצהריים קמתי לרעש התפוצצויות שהיה סביבי. פקחתי את עיניי ושלחתי מבט לעבר התל שהיה מולי. היו באוויר פטריות עשן שחורות. ברגע זה קמתי מהמזרון, רצתי לתוך הביתן וקראתי בקול 'חבר'ה, יום קרב'. חשבנו שנפעל על-פי תרגולת קרב רגילה, זינקנו לטנקים בזמן שארטילריה סורית כבדה ורצחנית שררה סביבנו. כשהגענו לעמדות חיפשנו טנקים סורים בכדי שנוכל להשמיד אותם, האדרנלין שלנו זרם ובער בנו. כל-כך רצינו להשמיד טנקים."

 

"הייתה לנו מסורת, על-פיה העניק מפקד החטיבה בקבוק שמפנייה לכל טנק שהשמיד טנק סורי. בשעות הדמדומים זיהינו שלושה טנקים סוריים שהגיעו ממחנה ציידה. השמדנו אותם בעזרת תחמושת רבה ובבזבזנות יתרה. כעבור זמן מה הודיע לנו מפקד המוצב כי זוהו 30 טנקים סורים שנעים לעבר גדר וציר המערכת. תפסנו עמדות באזור וחיכינו בדממה מוחלטת. זיהינו את הטנקים הסוריים ונתנו להם להתקרב אלינו עד למרחק כמעט אפס. כשאחרון הטנקים עבר את הקו – ירינו עליהם על-פי סדר. טנקים שלא הושמדו בסבב הראשון הושמדו בסבב השני. כש-30 הטנקים בערו לנגד עינינו – חשנו גאווה וסיפוק רב. כשהגיעו טנקים נוספים, השמדנו גם אותם. בלילה זה שיבשנו להם את כל התוכניות כשהשמדנו כ-80 טנקים, מאחר ואלו ניסו להגיע לחטיבות נוספות. בשלב זה אזלה לנו התחמושת והתחננו לתחמושת נוספת, כזו שלא קיבלנו. נשלחה לעברנו פלוגת טנקים, שכללה שמונה טנקים בסך-הכל. פלוגה זו לא הכירה את האזור וניסתה להגיע אלינו בדרך עפר שהייתה מלאה בטנקים סוריים. 5 מהם הושמדו באופן מיידי על-ידי הסורים ו-3 הצליחו להגיע לתל-סאקי. רק אחד משלושת אלו נותר כשיר ללא פגע. המשכנו בניסיון לבלום את הכוחות הסוריים בתחמושת המועטה שנותרה לנו, והמ"מ שלי, יואב יקיר, ירה על נ"ט סורי עם מקלע מפקדים. הסורים זיהו את הירי שלו ומיד פגעו בו באזור החזה. יואב נהרג במקום. בשלב זה התחלנו לנוע לכיוון תל-סאקי, בעקבות הוראה שקיבלנו, וזאת כדי שנתחמש בפגזים של הטנקים שהגיעו לשם. בדרכנו לתל-סאקי נפגע הטנק שבו היה יואב. נתבקשתי להיכנס לטנק זה ולקחת את מכשיר הקשר של יואב מאחר ושלי לא היה תקין."

 

"נדרתי נדר"

"כשנכנסתי לטנק ראיתי את גופתו של יואב קשורה לכיסא המפקד. שאר האנשים שהיו עמו בטנק נטשו ועברו לטנקים אחרים. אני לא יכולתי להשאירו שם, כל-כך אהבתי את יואב. קראתי לאחד מחבריי כדי שיעזור לי לחלץ את גופתו, ותוך כדי החילוץ, בזמן שאש רצחנית סבבה אותנו, נדרתי נדר. נדרתי נדר ובו התחייבתי, במידה ואצא בחיים במלחמה זו, שאתחתן ושאקרא לבני הבכור 'יואב'. על שמו של יואב יקיר ז"ל, ולימים, כך עשיתי. את גופתו העברתי לטנק שלי. כעבור זמן מה הגענו ליעד, התבקשתי להיכנס לאחד הטנקים שנפגעו כדי לבחור פגזים, שהיו מצויים בו, להמשך הלחימה."

 

"עיסת גופות אדם"

"כל הצוות שהיה בטנק זה רוסק לחלוטין. הסתכלתי פנימה ולא רציתי להיכנס. לפתע נשמעה שריקת פגז ארטילרי ונאלצתי לקפוץ פנימה. מייד מצאתי את עצמי בתוך עיסת גופות אדם. התחלתי בבחירת פגזים, כולם היו מגואלים בדם. הספקתי להעביר לטנק שלי כ-35 פגזים. הטנק השני לקח גם הוא מספר זהה של פגזים. מטרתנו בשלב זה הייתה לחזור לשטח הלחימה בו היינו עד כה, אך במקום היה רב סרן, הוא היה בטנק ששרד בדרכו אלינו, והוא פקד עלינו להצטרף אליו. ירדנו אחריו מהתל כשמימיננו הייתה גבעה סלעית מלאה בקומנדו סורי. לפתע נעצר הסמג"ד על דרך ללא מוצא. ניסינו להזהירו ולמנוע את עצירתו אך הוא החליט לחכות להוראות המג"ד. הטנקים, שלו ושלי, נורו במנועיהם על-ידי פצצות אר.פי.ג'י. הטנקים הושבתו. הוא רץ לעברנו ואמר לנו לזוז באופן רגלי."

 

סמג"ד נוטש

"הסמג"ד עלה על הטנק היחיד שנותר ללא פגע והוציא ממנו את כל מי שהיה בו. הוא העלה עליו את הצוות שלו וברח משם. בחצות הלילה הקומנדו הסורי ירה לעברנו צרורות אש של מקלעים, פגזים, אר.פי.ג'י. ורימונים. בשלב מסוים ירינו, כל טנק בתורו, לעברם, והדפנו את הירי. עד שעות הבוקר הצלחנו לרתק אותם כליל."

 

היום השני למלחמה

"בסביבות השעה 7:00 בבוקר זיהינו, בכיוון דרום, נגמ"שים סובייטיים. מיד עם הזיהוי כיוונו, באופן מיידי, את תותח הטנק שלנו, לעברם (הצוות שלי היה היחיד שנשאר במקום). כשהגיעה השנייה המכריעה, השנייה בא רצינו לירות, עלה קולו של הנהג בקשר פנים. הוא צעק לנו 'חבר'ה, לא יכול להיות שזה כוח סורי, כל שעות הלילה היינו על אותו כביש והם לא יכלו להגיע'. החלטנו לבצע 'זיהוי כוחותינו', והתחלנו לנפנף בדגלי כחול-לבן. קיבלנו מהם נפנוף בדגלים זהים, וכך הבנו שאכן היה מדובר בכוחות משלנו. כוחות אלו באו לחלץ תצפיתנים שלהם, נח"לאים מגדוד 50. שמחנו כל-כך שהגיע כוח לעזור לנו. 16 לוחמים שלהם הגיעו לגבעה שעליה היה מצוי הקומנדו הסורי. אני הייתי בטנק שלי ונוכחתי במחזה נוראי. ראיתי חבר'ה נהרגים ונפצעים. ראיתי שהם ניסו לדרבן אחד את השני על-ידי דחיפות קלות. לנגמ"ש השלישי שהגיע סימנתי שיגיע מכיוונה האחורי של אותה גבעה. קיוויתי שהם יפתיעו את הסורים, אך הסורים הפתיעו אותם, הם ירו עליהם שתי פצצות אר.פי.ג'י. מתוך 8 לוחמים, נשרפו למוות 7. חייל אחד שרד, חייל בשם יאיר פרג'ון (לימים הפך לאיש ציבור ואף כיהן כיו"ר מועצת חוף אשקלון)."

 

יצחק ניצל מגזר-דין מוות, בפעם הראשונה

"בזמן שהתבצעו חילופי אש אלו, הגיע לעבר הטנק שלי חייל ישראלי שביקש מאיתנו שנעזור לו בחבישת חייל פצוע. מייד קפצתי מהטנק שלי, בניגוד להוראת המפקד שלי. חציתי את הכביש לעברו של הפצוע, והחייל שבא לבקש את עזרתי ברח לעבר בונקר תל-סאקי. כשהגעתי לפצוע ראיתי שלידו עמד חבר נוסף. ביקשתי מהם את התחבושות האישיות שלהם, והם אמרו שאין להם. החייל הפצוע היה קרוע בבטנו ובידו. הוצאתי מכיס הסרבל שלי את התחבושת שהייתה שמורה בו. את רוב התחבושת שמתי על בטנו ואת חתיכת העור שנשמטה מידו חיברתי בחזרה וחבשתי עם שארית התחבושת שנותרה בידי. עם תום החבישה התקרבו לעברנו טנקים. הערכתי שמדובר בכוחות שלנו והתחלתי לרוץ לעברם כדי להחליף עמם אינפורמציה. עד מהרה הבנתי שמדובר בטנקים סוריים ומיד דחפתי את פרצופם של הפצוע וחברו אל תוך האדמה. גם אני נשכבתי. הצמדתי את פרצופי לקרקע כדי שלא אראה את הסורים רוצחים אותי. תמונה של חיי הקצרים חלפה לנגד עיניי, ביקשתי סליחה מהמשפחה ומחברתי. בשלב זה חיכיתי למוות. היו לי צמרמורות בכל הגוף. טנק אחד הגיע לעברנו, האדמה רעדה, כיווצתי את גופי והמתנתי לצרור היריות הראשון. צרור זה לא נשמע. הטנק השני הגיע, האדמה שוב רעדה, חוויתי את אותו פחד מוות וגם הפעם לא נשמעו יריות. אפיזודה זו חזרה על עצמה 10 פעמים עם התקרבותם של 10 טנקים. בשלב זה רציתי שיירו לעברנו, רציתי שייגמר האירוע הזה. פשוט רציתי למות. טנקים אלו לא ראו אותנו והמשיכו בדרכם. כשנעלמו עקבותיהם – רצתי לעבר הטנק שלי, כל חבריי נשארו בחיים."

 

בחזרה לתל-סאקי. יצחק נגרקר כיום

 

חייו של יצחק ניצלו בפעם השנייה

"כשראיתי שכל חבריי לטנק ניצלו, פניתי למפקד שלי ואמרתי לו שיש להשמיד טנקים אלו. דבר זה לא התאפשר מאחר והטנקים שלנו היו מושבתים מכל תנועה, ולכן, הוא ביקש תגבור ממטוסי חיל-האוויר. מטוסים אלו הגיעו וירו עלינו, הם חשבו שאנחנו חלק מהכוחות הסוריים. גם מירי זה ניצלנו."

 

חפלה מובטחת

"לאחר שהושמדו מטוסים אלו על-ידי הכוחות הסוריים – נתבקשנו להגיע לבונקר תל-סאקי ולחכות לפינוי. סירבתי להגיע לבונקר ולהיהרג בו כמו עכבר. העדפתי להיהרג בטנק שלי, אך היה מדובר בפקודה. לבסוף נכנעתי, לקחתי את נשקי ו-6 רימונים ועליתי עם כולם לעברו. כשנכנסו לבונקר נתגלו בפנינו גופות רבות של חברינו. המחזות היו קשים ביותר. איברי-גוף פנימיים היו פזורים בכל עבר. את דרכנו פנימה עשינו כשאנו דורכים עליהם. בתוך הבונקר היו כ-30 חיילים בחיים, הצטרפנו אליהם. הצפיפות הייתה כבדה, והמורל של כולם היה נמוך. מנחם אנצבחר, אחד המפקדים, שלף ספר תהילים מכיסו השמאלי וקרא בו. אנחנו ענינו 'אמן' כשהגיע הזמן. הוא 'הבטיח' לכולנו שנצא משם ונעשה חפלה גדולה בתל-אביב."

 

יצחק מציג עותק של מודעה, שפורסמה זמן קצר לאחר שחרורו מהשבי, ב'ידיעות אחרונות'. מודעה זו הזמינה את כל מי שהיה בבונקר ביום זה, ליצור קשר על-מנת שניתן יהיה לארגן את החפלה המדוברת.

 

"כשעמדנו בבונקר חיכינו שיגיע לקצו הסיוט הזה. דממת המוות ששררה בבונקר נקטעה כשלפתע רצו פנימה, לעברנו, שני חי"רניקים ששמרו על פתחו. פיצוץ עז ורעשי יריות ליוו את כניסתם לבונקר. כולם נשכבו על האדמה, חוץ ממני. עמדתי מבוהל ומבולבל כשענן עשן שחור היתמר סביבי. פשוט חיכיתי להוראות, עד שלפתע נשמע קולו של מנחם אנצבחר. מנחם ביקש מכל מי שיכול, שייצא. כולם נשארו שכובים על הקרקע, ואני התנדבתי לצאת."
 

שוב בפני מוות, מציל את חייהם של כל חבריו

"יצאתי מהבונקר, והבנתי שאני גוזר על עצמי גזר-דין מוות. יצאתי לקראת הסורים כשנשקי נשאר מאחור. יצאתי כשידיי מורמות לשם כניעה. עקפתי את הנגמ"ש שהיה בפתח הבונקר וצעקתי לעבר הסורים, בעברית 'איפה אתם?' משמאלי היו סלעים גדולים ולפתע יצאו מעברם שני סורים. האחד ממולי והשני צעד לעברי בקו אלכסוני. הם היו כ-6 מטרים ממני. סורים רבים חיפו עליהם. הסורי שעמד מולי כיוון את נשקו לעברי וסימן לי, בעזרת ידו, להתקרב לעברו. אני זוכר שראיתי בעיניו את הפחד הרב ששרר בו, כאילו לא האמין למתרחש. הוא המשיך לסמן לי להתקרב לעברו למרות המרחק האפסי שנותר בינינו. מבטי היה מופנה לעבר האצבע שלו, זו שהייתה מוכנה לירי. כשהזיז אותה, הסתתי את גופי שמאלה והצרור שנועד לי פגע בדופן הנגמ"ש שהיה מאחורי. לפתע הבחנתי שהסורי השני גם הוא מתחיל בירי, והפעם הטיתי גופי לצד שמאל ואחורנית. הכדורים עברו לפני פרצופי. בשלב זה הבנתי שאין לי ברירה, והתחלתי לחזור לכיוון הבונקר ממנו יצאתי. לא העזתי להיכנס פנימה כי פחדתי שהם ישליכו רימונים פנימה ובכך יפגעו בכולם. המתנתי בחוץ, וכשהפסיקו עם הירי – יצאתי לעברם. שוב היו ידיי מורמות. הסורי שניצב לפניי שאל אותי, בעזרת תנועות ידיים, כמה חיילים נמצאים בתוך הבונקר. חשבתי כמה שניות על מספר נמוך והגיוני וסימנתי ארבעה, סימנתי גם ששלושה נהרגו ושאני היחיד שנמצא בין החיים. לא רציתי לומר לו שישנם שלושים חיילים חיים. במידה והייתי עושה זאת, הם היו רוצחים את כולנו. ברגע זה נפילה בשבי הייתה נראית כאופציה הטובה ביותר. הם החליטו לקחת אותי עמם."

 

השבייה

"כשלקחו אותי הסורים, בדרך לנגמ"ש שלהם, חשתי בכאב נוראי בקרסול רגל שמאל. לפתע שמתי לב שנפצעתי. גם הראש כאב לי מאוד עקב כל הרסיסים שחדרו לי לפנים. הכאבים היו כאבי תופת. עם עלייתנו לנגמ"ש עזבנו את המקום."

 

יצחק, האם בשניות אלו התחרטת שהתנדבת לצאת מהבונקר? מה עבר בראשך בשניות הראשונות לחטיפה?

"לא, לא התחרטתי. מישהו היה חייב לעשות זאת, ואני, בשלב זה, כבר השלמתי עם המוות שלי. בשניות אלו הייתי אפאתי, ממש כמו רובוט. לא חשבתי על כלום ולא הרגשתי כלום. לא האמנתי שאחזור, לפחות לא בחיים. בנסיעה, ראיתי מבעד לחלונות הנגמ"ש את הכוחות הסוריים הרבים שחדרו לישראל, ובדרך לסוריה אמרתי 'קדיש' על ישראל. בהמשך, הבחנתי ב-4 טנקים מהפלוגה שלי. חשבתי שהם כבר הושמדו, וכשעברנו מולם הם החלו לירות לעברנו. גם מירי זה ניצלתי."
 

"בנגמ"ש היו שני שבויים נוספים. כשהגענו לשטח הסורי קיבלנו מעט שתייה ומייד קשרו לנו את העיניים והידיים. הסורים העלו אותנו על רכבים אזרחיים ובזמן הנסיעה ניסו כפריים לבצע בנו לינץ', אך החיילים הסוריים הגנו עלינו וצעקו לעברם 'הדה טיירת'. הבנתי שהם צועקים ומבשרים להם על שהביאו תיירים."

 

לילה ראשון בשבי

"בלילה הראשון ישבתי מול חוקר סורי שדיבר בעברית צחה. 8 חיילים עמדו סביבי ושמרו עליי. השאלה הראשונה ששאל אותי הייתה לשמי, הדרגה שלי והיחידה בה אני משרת. כשאמרתי לו שאני מהשריון הוא לא האמין לי. נשבעתי על כך בפניו, והוא המשיך ושאל אותי אודות הדרגה והסרבל שהיה עליי. הסרבל היה בצבע טורקיז, אופייני לטייסים. המשכתי והסברתי לו שאני לא מחיל-האוויר, אלא מצוות טנק מצטיין בירי מהיר חטיבתי. הוא אמר לי שאם היו יודעים שאני שריונר היו מחסלים אותי, מאחר והם צריכים רק טייסים. השאלה החמישית שלו הייתה עם איזו מפלגה פוליטית אני מזדהה. וכשעניתי לו שאני מזדהה עם מפלגת ר"צ, שלומית אלוני, הוא שאל אותי מה דעתי על המפלגה הקומוניסטית רק"ח. אמרתי לו שאני מת עליהם. כשאמרתי זאת הוא לפתע החל לדאוג לשלומי. הוא שאל אותי איך התייחסו אליי החיילים הסורים, ביקש לדעת אם הרביצו לי ושאל אותי אם אני רעב. כשביקשתי אוכל, הביאו לי מגש נחושת בצורת אליפסה ועליו עוף שלם מאודה. סביב העוף היו חמוצים וצנון. בקושי הספקתי לאכול את העור, החלק השנוא עליי בעוף, ושמונת החיילים ששמרו עליי אכלו את כולו. לא היה לי נעים לאכול ולדבר עם החוקר בו זמנית. באותו לילה פיצו אותי על שלא אכלתי והביאו לי שתי לאפות סוריות משובחות."
 

היום שלמחרת

"למחרת גיבסו לי את הרגל ולקחו אותי למטכ"ל הסורי. לא ידעתי היכן אני נמצא, ומאותו רגע החלה מסכת התעללויות נוראית ואכזרית, ממש רצחנית, שכללה עינויים וחקירות רבות."

 

ספר על העינויים שעברת.

"ראשית קיבלנו אוכל כל 24 שעות. קיבלנו חתיכת פיתה ומעט מים. העינוי שעבורי היה קשה מכל, יותר מהמכות, היה כשהם צעקו לעברנו שמדינת ישראל הושמדה. במוחי עברו מחשבות על כך שלא יהיה לי לאן לחזור במידה ולא יהרגו אותי. דאגתי מאוד למשפחתי ולחברה שלי, אילנה, החברה שכיום היא אשתי. אני זוכר שיום אחד לקחו אותי לחדר החקירות ובכל מקום היה מתקן עינוי שונה. באמצע החדר היו צמיגים כשחצי מהם בתוך האדמה. אחרי החקירה שלשמה הביאו אותי לשם – לקחו אותי לעבר צמיג והכניסו את שתי רגליי ואת פלג גופי העליון לתוך הצמיג. סורי אחד היכה את כף רגל ימין שלי עם אלה, רגל שמאל הייתה מגובסת ולכן בה לא התעללו. שניים אחרים היכו את כפות ידיי עם אלות, עד שהן התנפחו. הרביעי היכה אותי בגבי בצינור גומי שבתוכו הייתה שרשרת ברזל. במהלך עינויים אלו התעלפתי שלוש פעמים."

 

מה עובר לך בראש במהלך עינוי כזה?

"הייתי אפאתי, שום דבר לא עניין אותי. גם לא המכות. לאחר שבועיים של עינויים אינטנסיביים, נלקחנו, כל השבויים ששרדו, רבים מתו במהלך העינויים, למטע זיתים. שם צולמה תמונה שפורסמה רבות בתקשורת הישראלית. מהמטע נלקחנו לכלא אל-מאזה שבדמשק. בתא בו הייתי שוכנו כ-35 שבויים. היה תא נוסף בו שוכנו 11 שבויים, ואת הקצינים והטייסים שמו בתא נפרד. לאחר חודשיים וחצי זכינו להתקלח בפעם הראשונה. לאורך כל תקופת השבי לא ראינו אור יום. היינו כל-כך רעבים שאכלנו כל דבר שקיבלנו. בשלושת החודשים הראשונים פחדנו באופן מתמיד. כל סוהר שנכנס לתא היה מכה אותנו. בשלב כלשהו נתנו לכל סוהר שם כינוי על-פי האכזריות שלו, לדוגמא, היה סוהר שכינינו אותו 'הארס'. בכל פעם שהיה נכנס היינו צריכים להושיט את ידינו קדימה ובכל כף-יד קיבלנו 10 מכות. לאחר 3 חודשים בשבי החלו התנאים שלנו להשתפר. לפתע זכינו ל-5 דקות מקלחת מדי שבוע. התחילו לקחת אותנו, 8 שבויים בכל פעם, למקלחות. זאת כמובן כשראשינו מכוסים בשקים שחורים. החדר נותר מעופש ומלא בתולעים."

האם מצאתם עיסוקים שונים כדי להעביר את הזמן?

"אחד התחביבים האהובים עלינו היה לתת שמות לתולעי העובש שהיו בחדר. תולעת קטנה נקראה ג'יפ, בינונית נקראה נגמ"ש, וגדולה נקראה טנק. היינו מתחרים בינינו מי מוצא הכי הרבה טנקים ונגמ"שים. בנינו גם משחקים שונים מקליפות תפוזים ומקופסאות גבינה צהובה."

 

בחזרה מהשבי. אילנה מקבלת את פניו. אז חברתו, כיום אשתו
 

לילה של תקווה

"לילה אחד, לאחר 5 חודשים בשבי, יצאנו למקלחת, וכשחזרנו ראינו את העצירים מנקים לנו את התאים, מרססים נגד חרקים ומכניסים לנו מזרנים לבנים ונקיים. מייד הבנו שקרה משהו. עם כניסתנו לתא הבחנתי באדם שנוסף אלינו. ניגשתי אליו ולפתע גיליתי שמולי יושב הפצוע שחבשתי במהלך הקרב בבטנו ובידו. מיד שאלתי אותו אם נתפס ליד תל-סאקי, והוא השיב בחיוב. הוא סיפר לי שכל החבר'ה שחשבתי שהצלתי, נהרגו, וכי הבונקר חוסל. עד אותו זמן הוא היה בצינוק מבודד במשך 5 חודשים, ולא זכה לטיפול בפצעיו מאחר ושיקר לחוקר הסורי. פצעיו נתמלאו תולעים, ואנחנו ניקינו לו אותם. בבוקר שלמחרת יצאנו מהתא וראינו את אנשי 'הצלב האדום'. בואם, כמובן, היה הסיבה לשיפוץ התא. אחד מהם חילק לנו סיגריות וגלויות. לא הבנתי למי עליי לשלוח גלויה, הרי לא ידענו אם ישראל בכלל קיימת עוד. הכריחו אותנו לכתוב, ואני כתבתי קטע דמיוני למשפחה ולחברה שלי. הטלוויזיה הצרפתית תעדה את אותו הרגע, ונציג הצלב האדום התלווה לנציג השבויים מהתא שלנו. קצין הקישור הסורי היה עמם. על נציגי הצלב האדום נאסר להעביר לנו אינפורמציה חדשותית, אך עם זאת, בזמן שבדק הנציג את התא שלנו הוא לחש לנציג השבויים כי אריק שרון חצה את התעלה, ושצה"ל נמצא כ-101 ק"מ מקהיר. הוא גם דיווח שצה"ל נמצא כ-36 ק"מ מדמשק. התקשינו להאמין לכך, אך אלו היו החדשות שכל-כך רצינו לשמוע. בשלב זה לא היה אכפת לנו אם נשב בשבי עוד עשור, הידיעה על כך שלא הוחזרו לסורים שטחים – מילאה אותנו בשמחה רבה."

 

הבשורה על היציאה

"לאחר שמונה חודשים, נכנס לתא שלנו, ב-03:00 לפנות בוקר, קצין הקישור הסורי, ואמר לנו שאנחנו הולכים הביתה. לא התלהבנו יותר מדי מהבשורה מאחר וכבר הודיעו לנו, הסורים, מספר פעמים, שאנחנו חוזרים הביתה, כמעין תרגיל שמטרתו הייתה לשבור אותנו מבחינה נפשית. קצין הקישור אמר לנו  'הפעם אתם באמת הולכים הביתה'. הוא עשה לנו שיחת מוטיבציה על-מנת שנספר בישראל שהתייחסו אלינו יפה ושדאגו לנו. הוא גם ביקש מאיתנו לזרוק את כל החבילות שקיבלנו במשך אותה תקופה, מממשלת ישראל, ושניקח עמנו רק בגדי-ספורט ונעלי-ספורט. ניסיתי לקחת עבודת רקמה, שעליה עמלתי רבות בשבי, רציתי לתת אותה לחברה שלי, לאילנה. אך הם לא אפשרו זאת."

 

אביו ראה אותו באחת התמונות שהוצגו והתעקש שמדובר בבנו, יצחק. 5 משפחות נוספות התעקשו כי מדובר ביקיריהם

 

החזרה לישראל

"כבר באותו בוקר יצאנו לקראת אוטובוסים שלקחו אותנו לשדה-התעופה בדמשק. ממש רעדתי מפחד מפני החזרה ארצה. פחדתי מהמפגש עם משפחות הרוגי תל-סאקי. התגעגעתי למשפחה שלי, אך הפחד ממפגש זה ומהידיעה שבגללי נרצחו כל-כך הרבה חיילים – הבעיתה אותי. בטיסה החלפנו את מדי הצבא, שנתבקשנו, על-ידי הסורים, ללבוש, בבגדי הספורט שלקחנו עמנו. כשיצאתי מהמטוס, אחי, בני, פרץ את כל גדר השוטרים הצבאיים ורץ לעברי. בעקבותיו החלו כולם לרוץ לעבר כבש המטוס בהתרגשות רבה. קבלת הפנים שנערכה עבורנו בנתב"ג הייתה מכובדת ויפה מאוד, אך עדיין הייתי עם חשש כבד שמא יתפסו אותי ויכניסו אותי לכלא עקב תקרית תל-סאקי. בנמל התעופה הוכנסנו לחדרים שונים ובהם ניקו אותנו מכל הכינים והזוהמה שהייתה על גופינו. משם נלקחנו היישר לחדר החקירות של החוקרים הישראליים. אני זוכר את קריאות החוקרים שכינו אותנו 'בוגדים'. הם אמרו לנו, שוב ושוב, שלא היינו צריכים לחזור בחיים. הם טענו שהיינו צריכים להילחם עד הכדור האחרון, ולא ליפול בשבי."

סגירת מעגל ובשורות מעודדות

"כשיצאתי מנמל-התעופה ראיתי אדם שנשען על גבי מכסה-מנוע של מונית. כשאותו אדם ראה אותי הוא בא לקראתי ונעמד מולי. הוא שאל אותי אם אני זוכר אותו ואת תל-סאקי. הוא שאל אם אני זוכר את כל החבר'ה מהבונקר, ומייד עניתי שכן ושידוע לי שכולם נהרגו. הוא מיד אמר לי 'מה פתאום! כולם חיים ומחכים לך לחפלה המובטחת'. אדם זה היה לזי אגסי. לזי סיפר לי שכל החבר'ה מחכים לי בבית, ביבנה, ולשם ביקשתי לנסוע."

 

מודעה, שפורסמה זמן קצר לאחר שחרורו מהשבי, ב'ידיעות אחרונות'. מודעה זו הזמינה את כל מי שהיה בבונקר ביום זה, ליצור קשר על-מנת שניתן יהיה לארגן את החפלה המדוברת

במשך התקופה בה היה שבוי ביקרו אחיו ואביו של יצחק ב'מרכז איתור הנעדרים', שהוקם עבור משפחות הנעדרים במהלך המלחמה. אביו ראה אותו באחת התמונות שהוצגו והתעקש שמדובר בבנו, יצחק. 5 משפחות נוספות התעקשו כי מדובר ביקיריהם. באותם ימים היו עדויות רבות שיצחק נהרג בתקרית שהתרחשה בבונקר תל-סאקי. כל מי שהיה בבונקר העיד שנשמעו יריות רבות וכי אין זה אפשרי שיצחק שרד. התקשורת הישראלית דיווחה גם היא על דבר מותו. כשלא מצאו את גופתו – הוכרז כנעדר. רק לאחר 5 חודשים בהם היה שבוי התבשרה משפחתו כי הוא בחיים, וזאת לאחר ביקור הצלב האדום בכלא הסורי, שאישר את רשימותיו של שר החוץ האמריקאי דאז, הנרי קיסינג'ר.

 

יצחק, האם צפית בסדרה 'חטופים'?

"לא, לא רציתי ולא יכולתי להתמודד עם הצפייה בסדרה זו. שמעתי שהייתה בה סצנה שחבריי לשבי ואני לא הבנו איך היא נודעה למפיקי הסדרה. מדובר בחלק האכזרי ביותר בשבי, בו נתבקשנו להכות אחד את השני."

 

ארבעת בניו של יצחק נגרקר. הבכור קרוי ע"ש יואב

 

אתה חווה עדיין מאפיינים של פוסט טראומה?

"עד היום אני סובל מתסמיני פוסט טראומה. אני בקושי ישן בלילות ומאוד חרד לקיומה של מדינה ישראל. אני מקבל עזרה ותמיכה רבה מהמדינה, במיוחד ממשרד הביטחון ומאגף השיכון."

 

עד גיל 45 התנדב יצחק בצה"ל, ביחידת חילוץ עורפית. כיום הוא מנהל את חייו באופן כמעט רגיל. שאיפתו הגדולה הייתה לחזור לרמת-הגולן, וכך עשה. הוא מתגורר כיום בקצרין, עם רעיית, אילנה, שהייתה חברתו במהלך אותה המלחמה ובתקופה בה היה שבוי. אילנה ויצחק נישאו כחודש וחצי לאחר ששוחרר, והביאו, יחדיו, לעולם, ארבעה בנים. לבנו הבכור קרא (כפי שנדר) על שמו של יואב (ז"ל), מפקדו. ארבעת ילדיהם שרתו בצה"ל ביחידות קרביות, ואותם שיתף בכל מה שעבר. יצחק שומר על קשר עם השבויים, החיילים וכל מי שהיה עמו בבונקר תל-סאקי. יצחק יצא לפנסיה מוקדמת מהתעשייה האווירית, בה עבד במשך שנים. הוא מרצה ומשתף בסיפור חייו את החיילים מהיחידות הצה"ליות המובחרות ואת תלמידי בתי-הספר השונים.

 

האם צפית בסדרה 'שעת נעילה'? עד כמה היא נאמנה למקור?

"מקור לא יהיה, זה בטוח, לדוגמא, בתיאור החלק שבו יצאתי לשבי 80% לא תואם, ובכל זאת, הסדרה עשתה מהפך רציני בהבנת המלחמה, ועובדה, יש נהירה ועלייה לרגל לתל סאקי והאזור. מאז החל שידור הסדרה – אין למצוא שם מקום חנייה! זו לא סדרה דוקומנטרית, אבל השם שלי מתנוסס בכל מקום, כולל בפייסבוק ובעיתונים, בסדרה השם שלי לא מוזכר ובכל זאת יש מהפכה. גם היום, לאחר ההקרנה, אני מוזמן להתראיין עם עוד חברים."

 

השתתפה בהכנת הכתבה: נטע יחזקאל באום

צפו בגלריית התמונות המרגשות: