שוכר דירה ביבנה ניסה לעקוץ בעל דירה
מאת: רונן דמארי
בית-המשפט דחה תביעה שהגיש שוכר דירה נגד המשכיר בטענה כי "השוכר לא ניהל את המשא-ומתן בתום לב"
מה חדש?
עליית מחירי השכירות המתמשכת הרגילה אותנו לבעלי נכסים קשוחים וקפדניים שמחתימים שוכרים מיואשים על חוזים דרקוניים, אלא מסתבר שלפעמים דווקא בעלי הנכסים מוצאים את עצמם בצד המנוצל:
בית-המשפט לתביעות קטנות ברחובות דחה לאחרונה תביעה שהגיש שוכר נגד קשיש בעל נכס ביבנה, בטענה שהוא לא כיבד את זיכרון-הדברים, עליו חתמו השניים, וסירב להשכיר לו את הדירה שבבעלותו.
השוכר חיפש דירה ביבנה, גילה מודעה בעיתון מקומי והגיע דרכה אל בעל הדירה. לאחר שהתרשם מהדירה, שוחח השוכר עם המשכיר, והשניים סיכמו את עיקרי הסכם-השכירות. בעל הדירה ביקש וקיבל 'דמי רצינות' בסך 1,000 שקלים, והשניים סיכמו כי הסכם-השכירות, שייחתם ביניהם, ייבדק תחילה על-ידי בנו של בעל-הבית, שהינו עורך-דין העובד בפרקליטות המדינה.

השניים לחצו ידיים ועמדו להיפרד, אלא שאז שלף השוכר זיכרון-דברים מכיסו וביקש מבעל-הבית לחתום עליו. בהסכם הוכנסו סעיפים יוצאי-דופן, לטובתו של השוכר: בין היתר נאמר כי השכירות בין הצדדים תהיה לפרק זמן של 12 שנים (שש שנים עם אופציה לשש שנים נוספות) וכי היא תעמוד על סכום קבוע שלא ישתנה לכל אורך התקופה. עוד נכתב בזיכרון-הדברים כי במידה ובעל-הבית יחזור בו מההסכם – הוא יידרש לשלם סכום של 20 אלף שקלים (!) לשוכר, בגין פיצויים מוסכמים. בעל-הדירה חתם על זיכרון-הדברים והשניים נפרדו.
מספר ימים לאחר-מכן, החליט בעל-הדירה לחזור בו מההסכם, הוא יצר קשר עם השוכר, מסר לו בחזרה את 'דמי הרצינות' והודיע לו כי בתו, המתגוררת בצפון, אמורה לשוב ליבנה ולהתגורר בדירה.
בתגובה, השוכר הגיש תביעה, בה הוא דרש מבעל-הבית לפצות אותו בסכום של 25,000 שקלים בגין הפיצויים המוסכמים בזיכרון-הדברים ובגין עוגמת-נפש. בבית-המשפט, הסביר בעל הדירה כי אמנם חתם על זיכרון-הדברים, אך עשה זאת רק משום שהבין מהשוכר כי מדובר בקבלה על 1,000 ₪ שהוא מסר לידיו. עוד טען בעל-הדירה כי השוכר הטעה אותו ולא מסר לו את שמו של בעל-הבית הנוכחי שלו, וכי שני בעלי-הבית הקודמים של השוכר הזהירו אותו מפניו והודיעו לו כי מדובר בשוכר "בעייתי". בעל-הדירה טען בפני הרשמת הבכירה, דליה אסטרייכר, כי מעולם לא היה מסכים להתחייב להשכרה של 12 שנים וכי השוכר נהג במרמה כאשר החתים אותו.
הרשמת החליטה, כאמור, לדחות את התביעה שהגיש השוכר וקבעה: "התרשמתי כי התובע אדם ממולח, יודע עט, ספר וחוק, בעוד שהתרשמתי כי הנתבע איש קשיש, תם, שאינו מבין בענייני חוק דבר וחצי דבר, אשר מתפרנס למחייתו מהשכרת הדירה, נשוא תיק זה, וכי סמך בעניין השכרתה על בנו, המשפטן. התובע בא לביתו של הנתבע להחתימו על 'זיכרון דברים', כאשר זיכרון דברים זה הוא למעשה חוזה-שכירות מושלם, הכולל בחובו גם סעיפים דרקוניים, שאינם הגיוניים בלשון המעטה."

הרשמת קבעה כי השוכר לא ניהל את המשא-ומתן בתום לב, ואף ציינה כי הסכם-שכירות של 12 שנים מהווה עסקת מקרקעין המחייבת הצהרה לרשויות ותשלומי מס שבח ורכישה, ובוודאי לא לכך הייתה כוונת הצדדים.
עוד נקבע בפסק-הדין כי השוכר לקח, בנפש חפצה, את 1,000 השקלים בחזרה, ובכך למעשה הראה את כוונתו שלא לעמוד על הפרת תנאי זיכרון-הדברים.
כמו כן, ציינה הרשמת כי השוכר לא הוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מביטול השכירות.
הרשמת ציינה בפסק-הדין כי היא אינה פוסקת הוצאות לזכותו של בעל-הדירה, רק בשל העובדה שהיה עליו לגלות זהירות בשעה שהוא חותם על הסכמים מחייבים שכאלו: "יתכן והנתבע היה צריך להיזהר יותר כאשר חתם על זיכרון-הדברים ולנסות להבין את תוכנו, אולם הוא בתמימותו (ויש אנשים כאלה) לא יכול היה להתמודד עם תחכומו של התובע ש'סובב' אותו כדבעי. בגלל חוסר זהירות זו לא אפסוק הוצאות משפט לזכותו."

בוודאי לא לכך הייתה כוונת הצדדים
תמונות להמחשה