קיללה "אתיופי מסריח" ותפצה ב-35,000 ש"ח

במסגרת תפקידו, היה קובי אחראי גם על הטיפול בתקלות המתרחשות בפתחי חניון בית-החולים. בשטח בית-החולים מצוי מוסד עצמאי בשם 'גלעד' בו עבדה הנתבעת דבורה יוסף, במחלקת השיקום הגריאטרי. באחד הערבים, לפני כשנה וחצי, ביקשה דבורה יוסף לצאת מחניון בית-החולים, אך המחסום האוטומטי שאמור לזהות מנויים קבועים בחניון – לא נפתח. בעקבות האמור, לחצה על כפתור האינטרקום וביקשה עזרה. קובי, לאחר בדיקה במערכת, גילה כי תוקף המנוי שלה לחניון פג מספר ימים קודם לכן.

קובי הודיע לה, בהתאם לנוהל, כי היא אינה יכולה לצאת מהחניון ללא תשלום. בשלב זה, היא החלה לקלל אותו, ובהמשך לכך, הגיעה עם רכבה לאזור היציאה הראשית מהחניון, החנתה את רכבה תוך שהיא חוסמת נתיב, ניגשה אל חדר הבקרה בו שהה קובי אותה עת והחלה לתקוף אותו מילולית, לאיים עליו, לקלל אותו ולקרוא לו בקריאות גנאי גזעניות.

לטענת קובי, שיוצג בהליך באמצעות עו"ד רון לוינטל, במהלך האירוע נכחו במקום עדים נוספים, עוברי אורח ולקוחות אחרים, וכי במהלך כל האירוע דיבר אל יוסף בסבלנות ובמתינות והסביר לה בנימוס את הנהלים. טפרה ביקש, בתביעתו, לחייב אותה לפצות אותו ב-70 אלף שקל, בשל פרסום לשון הרע, בטענה כי קריאותיה כלפיו במהלך האירוע היו משפילות, מביכות, גסות רוח, גזעניות ומפלות.

השופט ירון גת קיבל חלקית את התביעה, לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי עדותו של טפרה הייתה מהימנה, משכנעת, ברורה, קוהרנטית ועקבית. חיזוק לכך מצא בית-המשפט בדברים שלטענתו אמרה לו יוסף שכללו גם נתונים שלא יכול היה לדעת אלמלא הם אכן נאמרו על ידה, כגון העובדה שהיא עובדת במקום 25 שנים. זאת ועוד, גרסתו של טפרה התיישבה היטב עם גרסתו של העובד שנכח במקום, שגם עדותו נמצאה, על-ידי בית המשפט, מהימנה, משכנעת, עקבית ונטולת אינטרס.

בקביעת סכום הפיצוי, התחשב בית-המשפט בעובדה שדובר בפרסום גזעני, משפיל ומבזה שהוטח, כאמור, בקובי, ארבע פעמים ברציפות, במשך כעשר דקות, במקום ציבורי, ובפני קהל אנשים לא קטן. עוד התחשב בהשפלה, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו של טפרה, ופגיעתם בכבודו כאדם, בדימויו העצמי, ובמעמדו כמנהל במקום עבודתו. שיקולים נוספים היו העובדה שלתקיפה המילולית לא קדמה כל התגרות מצד טפרה והעובדה שהגברת יוסף לא התנצלה בפני טפרה, גם לאחר שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן.

מלבד האמור, סבר בית-המשפט כי יש לשקול גם את המסר החברתי והחינוכי הברור, שיש להעביר לציבור, לפיו יש לדחות בשעט נפש שימוש בביטויים גזעניים בכלל, ובמיוחד כנגד בני-אדם המשתייכים לקבוצות חברתיות מוחלשות בפרט.

הנתבעת חויבה, כאמור, לפצות את טפרה במחצית מסכום התביעה שלו – 35 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד, בסך כולל של 7,000 שקל.

אין לנו במה להתבייש. עלינו להיות גאים. והאנשים ה'נאורים' – אין להם מה להתנשא עלינו

השבוע רואיין קובי טפרה בתכנית 'אורלי וגיא' ואנו מביאים לפניכם את הריאיון כלשונו:

אורלי: "קובי אתה עובד בבית-החולים תל השומר. מגיעה אישה שלא מצליחה לצאת מהשער, מהחניון של ביה"ח כי הכרטיס חנייה לא עובר לה – ואתה הופך להיות 'שק החבטות' שלה?"

קובי: "הסיפור מתחיל בסביבות השעה 20:00 בערב, הגברת לחצה על כפתור 'עזרה' ואני הגעתי, כראש צוות בקרה ותפעול החניונים של בית-החולים, וטענה כי היא עובדת ביה"ח והכרטיס לא עובר לה. בדקתי במערכת שלי, על-פי מספר הרכב שלה ולא נמצא מספר הרכב שלה, ואז היא ביקשה לדבר איתי, בארבע עיניים, הגיעה למשרדי, שם הסברתי לה את המצב, ואז, בהבחינה בצבע עורי היפה, הקללות שלה הפכו להיות יותר צבעוניות."

גיא: "אתה בטוח שזה מה שהיה? היא ראתה את צבע העור שלך, והחליטה 'בואי נתלבש עליו'?"

קובי: "לגמרי, ארבע פעמים היא צעקה לי 'אתיופי מסריח'. זה מה שהחזיר אותי לילדות שלי, באתיופיה, שם קראו לי 'יהודי מלוכלך', 'יהודי מסריח', וכאן קוראים לי 'אתיופי מסריח'."

גיא: "היו עוד אנשים מסביבכם? לא שאני בודק את גרסתך, אלא כדי להבין, היא לא התביישה, ליד אחרים? או שהייתם לבדכם, בחדר, והיא חשבה לעצמה שבטח אף אחד לא יידע."

קובי: "היו עוד אנשים, וגם, ברגע שהתחלתי את העיסוק בה – הפסקתי את הטיפול והשירות לאנשים האחרים."

אורלי: "אתה מצליח לא לענות לה בחזרה, בקללות?"

קובי: "לא עניתי. בתחילה, הייתי בהלם. ואז התעשתי, לקחתי עט ודף והתחלתי לרשום את מה שהיא אמרה."

אורלי: "אתה מחליט לתבוע אותה, ובטח אנשים אמרו לך 'אז מה? היא קיללה וכו'? אבל עו"ד רון לוינטל לוקח את הסיפור הזה ואתה ממשיך איתו."

עו"ד רון לוינטל: "יש קללות ויש קללות. כאן זה סיפור גזענות כזה, שחייב לעבור לבית-המשפט ולא להיגמר רק בתלונה במשטרה, כי שם לא עושים עם זה כלום. התביעה היא על לשון הרע והוצאת דיבה, ואם היועץ המשפטי היה בוחר אחרת – היה אפשר ללכת עם זה גם על גזענות. הצלחנו להביא עד אמין, שהיה במקום (ולא רק עדים מזדמנים)."

ולוינטל מוסיף: "הכי נורא הוא שהגברת דבורה יוסף (הנתבעת) עמדה על הדוכן, בזמן שנחקרה, ואמרה 'כן, אמרתי אתיופי מסריח'… שאלתי אותה 'תגידי, הוא מסריח? כל האתיופיים מסריחים?' והיא המשיכה, ונתנה הסבר, מאוד 'מדויק' וטכני, לאמירה שלה (אפילו העו"ד שלה כבר כעס)."

גיא: "תגיד, קובי, כל הניסיונות בתשדירים עכשיו, נגד גזענות, בתקשורת, והניסיונות שלנו (אורלי וגיא) לסדר את זה טיפה, זה הולך לאיזשהו מקום?"

קובי: "אני מאמין שבסופו של דבר גזענות לא ניתן למגר, אבל כן אפשר לגרום לאותם אנשים גזעניים להתבייש, ואפשר למתן את זה קצת, ושלא יילכו ויטיחו בנו מילים משפילות. במקרה שלי על רקע צבע העור, אך זה יכול לגבי נשים, או כל דבר אחר."

אורלי: "המשפט נערך זמן ארוך (שנה וחצי), היית צריך לסור לבית-המשפט, בטח הפסדת זמן יקר ושעות עבודה, היה איזה רגע שאמרת 'מה אני צריך את זה'?"

קובי: "ממש לא. אמרתי, אני לא רוצה להגיע לפשרות, אלא הולך עם זה עד הסוף. עד שיהיה פסק-דין."

קובי טפרה ועו"ד רון לוינטל בתכניתם של אורלי וגיא מרוז

וקובי גטהון טפרה מסיים, במסר חשוב: "אני רוצה להגיד לאותם ילידי ישראל, ישראלים ממוצא אתיופי, שאין להם במה להתבייש, שיהיו גאים! ולאותם הישראלים ה'נאורים' – אין להם במה להתנשא עלינו!"