צחי איטח ז"ל: לנצח לא נשכח

בשבוע שעבר צוין יום האזכרה לנופלו של החייל צחי איטח ז"ל. כל בני-המשפחה, חברים וחיילים מהיחידה, התייצבו לדגל, ועלו לקברו, להספיד, להזכיר ולספר על צחי

צלצול בדלת… בחיבוק מהוסס וחצי חיוך, את פניי מקבלת, יפית , אמו של צחי איטח ז"ל. גם הכלב המשפחתי מקבל את כניסתי בהבעת חיבה, מלווה בקפיצות קלות. יפית עוצרת מלכת, "אני לא מאמינה", היא אומרת, בהתרגשות מאופקת, "זו הפעם הראשונה שהוא לא נובח כשבאים אורחים… מדהים. הוא כנראה יודע על מה אנחנו עומדים לדבר…"

אנחנו נפגשים ערב יום האזכרה לנפילתו של הבן, צחי, שהיה לוחם גבעתי מיבנה, והחייל האחרון שנפל במוצב ה'בופור', כשטיל נ"ט פגע בו, בעמדה בה שמר, ורגע לפני נסיגת צה"ל מלבנון, לפני 14 שנים.
חמים, שליו, מעוצב בטוב… קירותיו של ביתם, שהוקם מחדש, בשכונה הירוקה, לא מסגירים לרגע את הטרגדיה. מבט נוסף פנימה, אל הספה, מסגיר כמעט הכל. אריה, אביו של צחי ז"ל, מכונס. נראה כמי שרק בוהה במרקע שלפניו, ובו תמונות קשות של אובדן חייל צה"ל נוסף.  

ההורים, יפית ואריה איטח, עם תמונתו של צחי ז"ל

אריה פותח מיד: "חשוב להבין שאנחנו משפחה שלקחה את השכול למקום של העצמה, של נתינה. אנחנו משפחה שבחרה בחיים. בדיוק כמו שצחי היה רוצה שנחיה אותם.

בכל בית בו חיו מאז, הקפידו לשמור חדר לצחי. בו שמורים חפציו, שירים שכתב, תמונות, כלי-הנגינה שלו, ונרות דולקים מדי שבת. או כמו שליאה, הנכדה והאחיינית, אותה צחי לא זכה להכיר, הציעה לקרוא לו – 'פינת הקודש'.
הוא ממשיך ומספר על הבן, כמי שהיה ילד חברותי במיוחד, מוזיקאי מחונן, ילד אוהב ואהוב, כזה שהשאיר חותם משמעותי בכל מקום או אדם בו פגש. הוא מספר בעיניים אדומות, שלרגע לא מרפות מן המסך. מהחלל.

המפגש עם החוויה הזאת בכל פעם מחדש… מה הוא מעורר?

אריה: "כפי שאת רואה, ממש ברגעים בהם את מראיינת אותי, צה"ל קובר חלל נוסף, ומשפחת השכול במדינת ישראל, לצערנו, כל הזמן גדלה. זה לא נפסק". הוא אומר בכאב. "ובכל פעם זה מזכיר את הצער. כשהטלוויזיה מראה לנו איך מוליכים את החייל, וההורים, האומללים, עומדים ליד מה שקורה שם… בקטעים העצובים האלה… זה זה. זה מחזיר אותנו לשם. אנחנו מתמודדים עם העניין הזה יום יום. פעמים רבות אנשים רואים אותנו מדברים, מתבדחים וצוחקים, יש איזו מסיכה שאתה לומד לעטות על פניך, כדי שלא יראו שבעצם אתה חווית את החוויה הנוראית הזו, של האובדן. פעמים רבות לא עושים הבדל בין אובדן לאובדן, אבל חייל צה"ל שנהרג, בדמי ימיו, כלוחם למען המדינה, אני חושב שעוצמת הכאב פה היא גבוהה ולא נשכחת".

איך זה מתיישב עם הקריירה הצבאית שלך, ועם משפחה שהיא כולה מאוד צבאית?

"אני אומר שצחי גדל ביבנה. יבנה היא ישוב של אנשי-צבא, והוא התחנך לכך שצריך להיות הכי לוחם שיש. הכי 'קרבי', והוא התכונן לצבא ועשה את כל מה שצריך – התאמן פה, בקאנטרי, והלך לקבוצות הכנה לצה"ל. הוא רצה להיות קרבי, ובאופן טבעי בנים של טייסים רוצים להיות טייסים, ובנים של לוחמים רוצים להיות או טייסים, כי זה הכי טוב שיש, או לוחמים. אנשים באמת לא מבינים איך זה מתיישב. אבל לי זה כן – ילדים רוצים להיות כמו ההורים שלהם. אני לא כיוונתי אותו להיות ביחידה כזו או אחרת, אני אמרתי לו 'תלך לאן שתלך ובכל אשר תבחר אנחנו נהייה מאחוריך'. וזה מתיישב, כי אתה מחנך את הילד שלך להיות הכי טוב. להצטיין למען המדינה. כל מה שאמרנו לארבעת ילדינו, תמיד, זה לחשוב 'מה אני אעשה כדי שיהיה הכי טוב למדינה שלי'. צחי יכל להיות קלידן בתזמורת צה"ל – הוא לא רצה. הוא רצה להיות לוחם".

איך ממשיכים מכאן ומשדרים לילדים האחרים שעל אף ולמרות, גיוס ושירות משמעותי בצה"ל הוא ערך עליון?

"בני משפחתי כולם, כולל חתני, חובשי כומתה סגולה. גבעתי. למעט הבן עמוס, שאימא שלו לא יכלה לראות אותו במדים של צחי, ולכן הוא התגייס לחיל-האוויר, אבל כולם הבינו שהם צריכים לתת מעצמם. אנחנו משפחה שלקחה את עצמה למקום של 'מה אני עושה למען המדינה, ולא מה המדינה עושה למעני', וזה לא מליצי. זה אמיתי. נטוע ומושרש במשפחה. זו דרכנו".

מתי ואיך עושים את המעבר מהרגע בו העולם התמוטט ביום אחד והתחושה שהכל נגמר, למקום של העצמה, הן פנימה, כמשפחה, והן החוצה, בפעילות הנצחה – המקום בו בחרתם להיות היום?

האם, יפית: "ברגע שהשמים נפלו, קיבלנו החלטה לדבוק בחיים. הכי קל זה להתרסק. בחרנו לקחת אחריות. ואחריות מתחילה בא' ונגמרת בת', לא בכדי" מסבירה יפית "יש לנו ילדים. ובמהלך השבעה הגיעה אליי חברה טובה, שאיתה לימדתי בעבר במצפה-רמון, וזעזעה אותי בהבנה שבעצם אסור לי לקבור את ילדיי החיים, עם מותו של בני. כי כשאחיה הבכור נהרג במלחמת יום כיפור, זה מה שאימא שלה עשתה – קברה אותה. אותה חברה גדלה בעצבות, ומאחר והיא הכירה את צחי ואת ילדיי, בבכי ובתחנונים ביקשה שאני לא אעז להיות במקום העצוב הזה. זו סוג של טלטלה וגם סוג של מתנה שקיבלתי. אריה ואני החלטנו, מעל קברו של צחי, שאנחנו דבקים בחיים. החלטנו לחיות את צחי מתוך שמחה. צחי היה ילד מאד שמח… קסם של בחור, חלום של כל אימא. כל-כך אוהבים אותו, שאנחנו, במידה מסוימת, לא רוצים להיפרד ממנו, וההנצחה היא ההמשך שמאפשר לנו להחיותו, בצורה יפה, מכובדת וראויה, בדיוק כפי שהוא ראוי".

אריה: "אם זה בחדר-מוסיקה, שהוקם לזכרו בבית-ספר גינסבורג האורן, או בספר ילדים, בשם 'מתנה למדינה', אותו כתבה יפית, ואם דרך ההרצאות בפני תלמידים, שאני מקדיש לנושא גיוס קרבי ומשמעותי, או מרצה, בפני קציני נפגעים, כיצד חשה משפחה שנכנסים אליה עם 'בשורת האיוב'. וזה מאוד מאוד קשה". משתף אריה. "אלו ימים מתישים, כי אתה חוזר לאותה נקודה בה הודיעו למשפחה. לך".

"אבל זה גם חלק שמעצים אותך – העובדה שאתה נותן – יוצרת העצמה. זה לא נכון לגבי כולם. לצערנו, אנחנו מכירים הרבה משפחות שכולות. יש כאלה ש'כיבו מנועים', פשוט. לא עובדים, הופכים לחולים, אין להם סדר יום… פשוט נגמרים מהדבר הזה, ואני יכול להבין את זה".

"את יודעת, אחד הדברים הכי קשים למשפחה שכולה זה לעשות החלטות על שינויים. החלטה לעזוב בית, ההחלטה לחזור לאזור המגורים שבו גרת כשהבן נפל… אלה החלטות קשות. יש אנשים שאין להם את הכוחות לקבל החלטה לקום בבוקר או לשתות כוס מים… אתה צריך לתרגל את עצמך לשרוד. ואנחנו עשינו את זה, ועושים את זה, וגם עוזרים לאחרים לעמוד בזה. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתבקשים לבוא ולתמוך במשפחה שכולה טרייה – לתת לה כוח, לחזק ולחבק אותה, ולהראות לה, כבר ברגעים הראשונים, עוד כשזה קשה להבין את זה בכלל, שהנה אנחנו פה, אחרי תקופה, ואנחנו מצליחים לשרוד, ולשמחתי הרבה, פעמים רבות אנשים מעזים ללכת בדרך שאנחנו בחרנו. בדרך החיים".

צחי, כחייל. עם האב, אריה, ועם האם, יפית

ובתוך כל אלו, איך מחזקים זה את זו בתוך המשפחה?

אריה: "בהתחלה זה היה עם הרבה רגש ובכי… ומאוד קשה לומר את זה – אבל אתה בעצמך פגוע, ואתה אומר לעצמך 'איך אני יכול לעזור למישהו שיותר פגוע ממני?' ואתה מצליח. וזה עוזר. זה מאוד עוזר. ואנחנו מתנחמים האחד בשני. אמרתי פעם ליפית, עוד כשצחי נפל 'בסוף, בסוף, בסוף, רק אנחנו, כזוג, נשמור על התא המשפחתי שלנו, נגדל אותו ונמשיך את החיים, ואף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו".

"לשמחתי אנחנו במשפחה שלנו יד ביד .לא עוזבים אחד את השני. כשאחד יורד – כולם מרימים אותו. אף פעם לא יהיה מצב שהמערכת שלנו, בבית, תאפשר למישהו לרדת למטה – ברגשות, בנפש… להיות במקום פגוע, מבלי שנעזור לו להתרומם. זו יכולת שפיתחנו עם עצמנו, ואני חושב שזה מה שמייחד את המשפחה שלנו".

"צריך להגיד, שזוגיות של בני-הזוג, כשהיא חזקה ומבוססת, היא לא נותנת לשום דבר לגרום לכאוס במשפחה. ואנחנו הצלחנו למצוא את הדבר הזה בחיים. אנחנו יחד. אנחנו לא לבד. יפית ואני מחזקים אחד את השנייה, אני אותה והיא אותי. אנחנו מרגישים זה את זו. והעובדה שאתה יודע לדבר… להגיד כשקשה וגם לזהות את הקושי אצל השני ולנסות לרומם – זה מה שמחזק".

מהם הרגעים הקשים ביותר?

"כשאנחנו יושבים בשולחן השבת… ובחג. בעיקר בחגים, זה תופס אותך יותר חזק. כל החיים שלנו מתנהלים כאילו צחי חי איתנו. אני אתן את התיאור הכי מדויק והכי חזק של כמה צחי חי איתנו – שתי הנכדות שלנו, ליאה ואמה, למדו, עוד ביום שהכירו את עצמן, שיש תמונה ובה מישהו שקוראים לו 'צחי', והן יודעות שהוא הדוד שלהן, והן חיות אותו כל הזמן. הן ממש מדברות עליו", מספרת יפית "יום אחד אחת הבנות נכנסה לחדר של צחי ופתחה את הארון והוציאה צעצועים לשחק. אימא שלה, אחות של צחי, ראתה וכעסה, כי אלו צעצועים שיש להם ערך סנטימנטלי… והילדה, בתום לב, רק ישבה שם ואמרה 'אבל צחי מרשה לי', וזה היה מרגש מאוד לשמוע שלמרות שהיא תינוקת ולא ראתה אותו מעולם – היא מכירה אותו, מהתמונה ומהסיפורים שלנו, כל-כך טוב, שהיא יודעת לדבר עליו".

"רגע של כאב גדול נוסף היה באזכרה של השנה שחלפה, בה ליאה, הנכדה הגדולה (6), התחילה לשאול איפה צחי. היא כבר מבינה שזו לא רק תמונה, וזה מאוד קשה להסביר לילד קטן."

יפית מוסיפה אנקדוטה מצמררת: "ישבנו כאן, ממש על הספה, ואתי, האחות הצעירה של צחי ואם לאמה הקטנה (3), פרצה בכי. הילדה נבהלה למראה הבכי, ושאלה אותה: 'מה קרה אימא? למה את בוכה? והאם ענתה: 'אני מתגעגעת לאחי, צחי'. אז הקטנטנה, בתמימות של בת 3 המבקשת לעודד את אימה, לקחה את ידה כאפרכסת ואמרה "הלו… צחי… תבוא. אימא מתגעגעת אליך. קח אותה".

עוד נזכרת יפית, כי בעקבות הספר שכתבה והפעילות בגנים, סיפרה לה נכדתה כי בגן שלה דיברו על צחי. "דוד שלנו הגיבור". היא אמרה והוסיפה "ויש לי רעיון, אני אכתוב מכתב לאלו שהרגו אותו והם ייבהלו ויחזירו לנו אותו בחזרה ביום שישי. אני אצייר לו ציור והוא יבוא."

"התמימות שלהן הורגת אותי".

הם חזרו ליבנה לפני כשנה, בעקבות בתם, שהחליטה לקבוע את ביתה כאן, ולאחר תקופת צינון באשדוד, אליה עברו בזמנו, כיוון שהזיכרונות בבית הישן ובכל מקום בעיר, בה גדל צחי, היו קשים מנשוא.

"יש המון דברים שמקשרים בין צחי לעיר יבנה. מקום המפגש של החברים היה המגדל, שם היו נאספים, פארק השרון, וגם במכולת בנווה-אילן, הייתה פינה בה היו יושבים. צחי כתב שירים על המקומות האלו. החברותא שלהם הייתה מתבססת על העובדה שהם היו נפגשים אצלנו בבית, בלב יבנה, שהיווה ממש מועדון של החברים שלו. הכל נסוב סביבו, בגלל הנגינה והמוסיקה שלו. כשהגיע לי"ב הפיק, מוסיקלית, את מסיבת הסיום של השכבה".

"אחד השירים שהושר ונחרט בזיכרוננו, ובזיכרונם של החברים שלו, ומופיע גם בחדר הזיכרון בגינסבורג האורן, זה 'אנחנו לא נשכח', שכתב ירין ברקן, תושב יבנה. שיר על כך שהם הולכים לצבא, אבל הם לא ישכחו לעולם כי הם המחזור הכי טוב. המילים קיבלו קונוטציה חזקה מאוד אחרי שצחי נפל. מצמררת ממש" נזכר האב.

לאחר נפילתו של צחי, הוקמה מגמה למוסיקה בתיכון, ונערכו קונצרטים, אליהם הוזמנו, החלקה הצבאית ביבנה אמנם קטנה, ומוטב לכולנו שתישאר כך, אך עם זאת יש צורך בשימור זכרם של הנופלים, ולשם כך הוקם, בתמיכתו וסיועו של ראש העיר, חדר-זיכרון בכותר הפיס, המהווה חלק ממבנה הספרייה העירונית, ובו אף מתקיימות פעילויות שימור ותהליכי הנצחה.

"אני חושב שיבנה עשתה הרבה למען הנצחתו של צחי, ולא בכדי חזרנו לכאן". מוקיר אריה.

"אנחנו בשלב שאנחנו מתארגנים מחדש ביבנה, בבית החדש שלנו, ואני מניח שתוך פרק זמן נתארגן לפעילויות נוספות, בהיבט החברתי, בתחומי הישוב, ונתרום את חלקנו לדור ההמשך ככל שנוכל".

השבוע. מעל קברו של צחי. מוחים דמעה

כחלק מכך, עלו רעיונות לדרכי הנצחה נוספות בעיר?

"אני חושב שיבנה התברכה בהרבה מאוד כישרונות וילדים טובים, וצריך לעשות מעשה כדי להשאיר את הילדים פה, יותר פעילות. אנחנו נהיה במקום הזה, ומקווה שבשנה הקרובה, אנחנו נירתם, כמשפחה, ואני מאמין בעיקר ביכולותיה של יפית". הוא משבח את אשתו, בפניה, ומפנה אותי, בגאווה גדולה, לצפות במבחר קטעים ביו-טיוב, הנושאים את שמה ומסקרים את פועלה.

יפית נבוכה קלות ומזכירה לו "השנה גם נרצה לחדש את חלוקת המלגות, שהענקנו בעבר לתלמידים בתחום המוסיקה, אשר בסיועה זכו באפשרות רכישת כלי-נגינה או מלגת לימודים. המלגה הוענקה לתלמידים בעלי פוטנציאל מוסיקלי, אשר זוהה על-ידי המורים למוסיקה בבתי-הספר ביבנה וגם בעיר דימונה. השנה נחזיר את המלגה ליבנה".

עוד מוסיפה יפית "החלום שלי זה להקים 'בית צחי' – בית לחיילים בודדים, כאן, ביבנה. אפילו עוד לא הספקנו להביא את זה בפני ראש העיר. למעשה זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על כך".

מה הייתם רוצים שיהיה בו, ב'בית צחי'?

"חדר מורשת, בו ילדים מהתיכון יכולים לבוא ולקבל השראה,איך כל אחד יכול להיות הכי טוב שאפשר למען המדינה שלו, הרצאות מורשת, ובמקביל, גם בית-מגורים לחיילים בודדים. יש חיילים בודדים שלא גרים בערים הגדולות, ויש להם רצון לגור במקומות סולידיים יותר".

אריה מוסיף "אפשר שיהיו בו מדריכים שיכשירו בני-נוער לשירות משמעותי, לאו דווקא קרבי, אבל האמירה היא 'תתרום לסביבה'. הלוואי שנוכל להגשים".

יפית נזכרת באירוע מסוים מיוחד במינו. הביקור אצל נשיא המדינה.

"נשיא המדינה דיבר, ביום הזיכרון לפני שנתיים, וציטט קטע משיר שכתבתי, בהתרגשות גדולה. הוא הקריא את דבריי והשתנק. בעקבות זאת, ביקשתי לשלוח לנשיא ספר, היינו בטוחים שככל עם ישראל, נתבקש לשלוח לת.ד., אך לתדהמתנו קיבלנו הזמנה משפחתית לבית הנשיא. הביקור בבית הנשיא היה מדהים. גם כאן, חשבנו שנגיע ונעניק לו תמונה וספר. ומה שקרה שם זה היה מפגש נדיר, עם איש אדיר. נשיא המדינה ירד לפרטים והיה נרגש כולו לדבר אתנו (בני-המשפחה). הוא איש עמוק. לא פסח על אף ילד כשהוא דיבר אתנו. זה לא מובן מאליו, לא כל משפחה מגיעה לבית הנשיא. בדרך-כלל נותנים לך 5 דקות תודה… שלום. לחיצת יד. פה הוא הושיב אותנו לשתות אתו כוס תה, על אף שהיה בחוץ איזה אוליגרך שחיכה לו לפגישה והוא אמר 'שהוא יחכה'… הוא ישב אתנו ודיבר אתנו. עם המשפחה כולה. זה היה מפגש מרגש".

"נתתי לו את הספר, והילדים עשו פעילות מדהימה בעקבות הספר וחשבו איך ישמחו את המדינה, והכינו יצירות, והוא מאוד התרגש. הבאתי לו חוברת שהגננת הכינה של הפעילות שנעשתה גם עם ההורים בגן, והענקתי לו תמונת שלום, שהופיעה בתערוכה הראשונה שלי, והייתה מאוד יקרה ללבי".

אריה מבקש להראות לי את נאום הנשיא ואת הקראת שירה של יפית.

אף עין בחדר לא נותרה יבשה.

'לנצח לא נשכח' הוא משפט משיר, שנחרט באופן מצמרר עם לכתו של צחי.

ואני יוצאת מהמפגש הכל-כך עוצמתי הזה, עם אותו משפט, אך מנוקד קצת אחרת… כי משפחת איטח יותר מהכל בחרה לנצח. ושלא נשכח.

תמונות נוספות: