ספרים רבותיי, ספרים!

ספרים – מומלצי השבוע. לזכור ולא לשכוח

קריאה היא פעילות מעשירה ומהנה, בין קפיצה לבריכה, ליציאה לטיול, במחנה התנועה או מתחת למזגן בבית: קריאה במבחר ספרים. מול כל האטרקציות שעולם הנופש והטיולים מציע, יש פעילות אחת שאינה דורשת הדרכה, יציאה מהבית ונסיעה, התארגנות ממושכת ואפילו שיחה: קריאת ספרים. השבוע חל יום הזיכרון לשואה וגבורה, ואנו מציגים הפעם ספרים חדשים המביאים סיפורים אישיים לצד מחקרים חדשים.

הצלת יהודים מן השואה על-ידי גיבורה באלכסנדריה

'לא לשווא', מאת ד"ר עדה אהרוני, הוא תיעוד היסטורי אותנטי של חיים בעלי משמעות של הקהילה היהודית במצרים, ופועלה של תאה וולף, האחות הראשית בבית-החולים היהודי באלכסנדריה בתקופה חשובה ולא ידועה. אהרוני מתארת להפליא את שיתוף-הפעולה בין הקהילה היהודית במצרים לבין מוסדות ממשלתיים מצריים – להצלת פליטים יהודים רבים מאירופה הנאצית במלחמת העולם השנייה, דרך בית-החולים היהודי באלכסנדריה. אהרוני העלתה על נס בספרה את דמותה של תאה, 'האישה בלבן', אשר בנחישות, בגבורה ובמסירות עילאית הצליחה להציל פליטים יהודים רבים שהגיעו לנמל אלכסנדריה מגרמניה, צ'כוסלובקיה, בנגזי טריפולי, הונגריה, רומניה, יוון ומדינות נוספות, ולהעבירם לחוף מבטחים, ובמקרים רבים לארץ ישראל המנדטורית, דרך בית-החולים היהודי באלכסנדריה. זהו לא רק סיפור אישי מרתק, אלא גם קלידוסקופ של מאורעות מדהימים באלכסנדריה במלחמת העולם השנייה, שנותנים לקורא את התחושה שהוא בעצמו חי את המאורעות החשובים האלה בהיסטוריה האנושית. זהו סיפור אמת נפלא שעולה על כל דמיון – אוד מוצל מהעקירה הגדולה של יהדות מצרים במחצית השנייה של המאה ה-20 ושל בית-החולים היהודי התוסס באלכסנדריה. (הוצאת 'כרמל', 232 עמ').

לא לשווא מאת עדה אהרוני

מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה

'חלוק לבן בגטו', מאת ד"ר מרים עופר, הוא מחקר מונומנטלי פורץ-דרך, השופך אור חדש על נושא חשוב בתחום הרפואה היהודית בתקופת השואה. זהו סיפור של מאבק להישרדות ולשמירה על צלם אנוש בגטו ורשה, הגדול שבגטאות אירופה. באמצעות מסמכים, יומנים, מכתבים, תזכירים, פרוטוקולים, דוחות, תרשימים, תצלומים ועדויות של ניצולים, מתאר הספר את מערך הרפואה העשיר והמפותח שהוקם בגטו. הספר מזמין את קוראיו לצאת למסע בעקבות התמודדותם של כשמונה מאות(!) רופאים יהודים ומדענים בגטו ורשה, עם האתגרים המקצועיים בתחומי הרפואה והאתיקה מתוך הקשר היסטורי רחב. המחקר מתחקה אחר פועלם של צוותי הרפואה ומנהיגי הגטו בתקופת השואה, שחירפו את נפשם במערכה כפולה: נגד הנאצים וגזר-דין המוות שהטילו על אוכלוסיית הגטו, ונגד התפשטות המגפות ולמען שמירה על בריאותה של האוכלוסייה היהודית. מן הספר עולה כי בתוך התנאים הקשים ששררו בגטו ורשה התקיים מערך בריאות ורפואה היררכי וממושמע למדי, שהציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור על-פי קונספטים מודרניים: דאגה לתברואה, חיסונים, בידוד נגועים, פיקוח על איכות המזון והמים, וכך הלאה.
בפרק האחרון, החותם את הספר, מציעה עופר הסברים היסטוריים מרתקים להבנת מאפייניהם המרשימים של מערכות הרפואה שהעמידו היהודים בגטו ורשה, ובגטאות רבים נוספים, באזורי הכיבוש השונים בתקופת השואה. היא מציעה תובנות חדשות לתמונה העולה מן הפעילות הרפואית בגטאות, ובוחנת את התופעה מהיבטים שונים, כמו: חקר הג'נוסייד, חקר המדינה הריכוזית הלאומית המודרנית ומעמד הרפואה בתוכה, חקר יהדות מזרח אירופה, חקר השואה, האתיקה הרפואית בתנאי מצור ומול איום קיומי. הספר כולל כ-60 עמודי נספחים, בהם מגוון מסמכים ארכיוניים בתחום הרפואה בגטו, אשר תורגמו לעברית ונחשפים בספר לראשונה. (הוצאת 'יד ושם', 595 עמ').

חלוק לבן

סיפורה של אנה פרנק

מהדורה מחודשת לספר 'אנה פרנק', מאת סוזנה דייוידסון. הספר בפורמט לילדים קטנים ולבני עשרה, מביא את סיפורה של הנערה אנה והתקופה, בליווי צילומים אותנטיים שלה ושל ומשפחתה. הוא נכתב בעזרתה של אווה שלוס, ניצולת שואה, ואחותה החורגת של אנה פרנק. בגיל שלוש-עשרה נכנסה אנה פרנק עם בני משפחתה למחבוא סודי כדי להסתתר מהנאצים. במשך שנתיים אסור היה לה לצאת החוצה, לרוץ, לצעוק או לצחוק בקול רם מדי. במקום זאת, היא מילאה את היומן שקיבלה ליום-הולדתה במחשבותיה וברגשותיה, עד ליום בו נתפסו בני המשפחה ונשלחו למחנות הריכוז. היומן שכתבה התפרסם בכל העולם והפך את אנה לסמל של אומץ לב, תקווה ואמונה, כמו גם לסמל סבלם וגורלם של בני העם היהודי בשואה. (מאנגלית: חגי ברקת, הוצאת 'דני ספרים', 64 עמ'. מנוקד).

אנה פרנק מאת סוזנה דייוידסון

עצמות גרוסות

'שם כבר לא תפחדי', מאת מוניקה הלד, הוא רומן שואה שגיבוריו הם קומוניסטים, אנשי המחתרת, הגורמים האנטי-חברתיים ששרדו את הזוועה. רומן המבוסס על עדויותיהם של ניצולים מאושוויץ שאינם יהודים. מוניקה, עיתונאית גרמניה, לא ידעה הרבה, אם בכלל, על השואה. מפגש מקרי עם הרמן ריינק, וינאי שגורש ב-1942 לאושוויץ בשל היותו קומוניסט, הוביל אותה למפגשים עם עדים נוספים, שהולידו שיחות ארוכות על המחנה, על משפט אושוויץ בפרנקפורט ועל השליחות. במשך שנים אחדות היא בלעה כל מה שהיה אפשר לקרוא, לשמוע ולראות בנושא זה, עד שבעלה תהה אם לא הפכה למכורה. עד כמה מוזר שהדבר יישמע, כן, היא גילתה שהזוועה ממכרת. ואז החליטה לעצור, לנעול את הררי הספרים, קלטות השֵמע וכתבי-היד. כמעט עשרים שנים אחר-כך, בארוחת-ערב עם חבר ישראלי, שסיפר על הביקור הראשון שלו באושוויץ, החליטה להפוך את המציאות לבדיון. עוד באותו ערב היא פתחה את הארון. מן הספר הראשון שלקחה ליד נשר פתק: "מוניקה, אל תשכחי אותנו!"

דמותו של גיבור הרומן, היינר רוסק, מבוססת על עדותו של הרמן ריינק, וינאי שגורש ב-1942 לאושוויץ בשל היותו קומוניסט. היינר גיבור הספר הוא אוסטרי, בן למשפחה קומוניסטית, שהתנגדה לאנשלוס. הוא גויס בכפייה לצבא הרייך, נפצע, ובשובו לקח חלק בפעילות מחתרתית. הוא נתפס ונשלח לאושוויץ עם חותמת – שיבה לא רצויה. אבל הוא שב. הוא שרד שם בזכות מכר שהוציא אותו מפלוגה שעבדה בסלילה לתפקיד של מקליד תעודות-פטירה. אף אחד לא מת ממכות, רעב או עינויים. לכל פטירה הוציאו תעודה עם מחלה רלוונטית. היינר שרד שם, והקפיד לראות הכול כדי שיוכל לספר אחר-כך. עשרים שנה אחרי המלחמה הוא מגיע כעד מווינה לפרנקפורט, שם מתקיימים משפטי אושוויץ, בהם כמה מן הסדיסטים שהיינר הכיר היטב, כל אחד מהם ושיטת הרצח החביבה עליו. אחרי העדות הראשונה הוא כמעט מתעלף במסדרון, ושם הוא פוגש את לנה, המתורגמנית. לנה עברה את המלחמה בשווייץ. משום מה היא נמשכת אל האיש הזה, ולאט לאט הם בונים, בזהירות, קשר. כשמגיעה שאלת ההתחייבות – לנה מבינה שאם היא תחלוק את חייה עם היינר היא צריכה לחיות עם הסיפורים שהוא לא מפסיק לספר, עם האסוציאציות שקושרות הכול לשם, עם צנצנת החול הלבן שהולכת עם היינר לכל מקום. והרי זה לא חול, אלא עצמות גרוסות. (מגרמנית: דפנה עמית, הוצאת 'כתר', שנת 2014, 264 עמ').

שם כבר לא תפחדי מאת מוניקה הלד

אסופת עדויות מארכיון עונג שבת

'בערפל הנדודים – אסופת עדויות של פליטים יהודים מארכיון עונג שבת, 1939 – 1942' היא אסופה של 46 עדויות, שנגבו בזמן אמת, בין השנים 1942-1941, מפי נשים וגברים יהודיים שנמלטו עם גלי המנוסה הראשונים מפולין הכבושה – מן הגנרל גוברנמן ומן השטחים שסופחו לרייך השלישי – אל שטחי ברית-המועצות ולימים חזרו לגטו וורשה, מקצתם אחרי מבצע ברברוסה, עם תחילת הרדיפות האנטי-יהודיות ובעיצומן של הרציחות ההמוניות. בעדויותיהם, שנגבו ונאספו בידי חברי צוות הארכיון המחתרתי עונג שבת בראשות עמנואל רינגלבלום שפעל בגטו ורשה, גוללו הפליטים את סיפורם האישי, את חבלי הנדודים והפליטוּת ואת קורותיו של הציבור היהודי ב"צד האחר". אחדים מהם תיארו את ניסיונותיהם הכושלים לחצות את הגבול, אחרים סיפרו על הקושי להשתלב במקומות הגלות החדשים תחת המשטר הבולשוויקי, שהיה נוקשה כל-כך, עד כי גמרו אומר לחזור לשטחים הכבושים בידי הגרמנים. איש מבין מוסרי העדויות לא שרד. התמונה המצטיירת מן העדויות האלה, שנמסרו לראשונה ביידיש ובפולנית, היא רבת פנים, מורכבת ומרתקת. העדויות מתעדות בזמן אמת הן את קורות היהודים והן את המצב הכללי בשטחי פולין שהיו נתונים בין ספטמבר 1939 ליוני 1941 לכיבוש סובייטי ובקיץ 1941 עברו לשלטון הגרמנים, ובכללם: אזור וילנה, מחוז בּיאליסטוֹק, מערב ביילורוסיה, ווֹלין וגָליציה המזרחית. הגיוון הרב בדרכי התיאור ובמקומות היישוב, הסגנון הקולח של העדויות והתיאור המפורט – כל אלה נותנים ביטוי אותנטי לדופק החיים ולתחושת האי-ודאות והערפל, שאפיינו את חייהם של היהודים, ובעיקר של הפליטים.

(מפולנית: שושנה רונן, עריכה, מבוא והערות: אנדז'יי ז'ביקובסקי, עריכת המהדורה העברית: ד"ר לאה פרייס. הוצאת 'יד ושם', שנת 2014, 824 עמ').

בערפל הנדודים

חיים בצל המלחמה

'האפשרות השלישית', ספרה החמישי של עדה פגיס, הוא קובץ של סיפורים שנוגע בדרמות ובטרגדיות הפחות ׳מפורסמות׳ שהולידה המלחמה. גיבוריו של הספר, ממש כמו עדה עצמה, הם ׳יוצאי מלחמת העולם השנייה׳, אף שאינם ׳ניצולי שואה׳ במובן המקובל. הם מהלכים בעולם שלפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה או אחריה, ולכולם משמשת המלחמה ציר שסביבו סובבים חייהם במעגלים: בני-משפחה שנעקרו מבתיהם במזרח אירופה והתפזרו לכל עבר, ילדים שנותרו לבדם, זקנים שנידונו לנסות לשחזר זיכרונות שאי-אפשר לזכור. יהודים פולנים שעברו לברית-המועצות לפני, או תוך כדי, המלחמה, מי שהספיקו לעלות לארץ בזמן וכו׳. כולם חיים בצל המלחמה, בין אם הסיפורים פוגשים אותם לפניה, במהלכה, או אחריה. בכולם פגעה המלחמה פגיעה אנושה: פירקה את משפחתם, קרעה אותם מבתיהם, הותירה אותם לבדם כילדים או מבוגרים, גזרה עליהם חיים בצל הזיכרונות.

עדה נולדה בפולין והייתה בת 6 בערך כשפלשו לשם הגרמנים. היא נמלטה עם אמה ואחותה לברה"מ ושם הוגלו לסיביר מכיוון שלא היו מוכנים לוותר על אזרחותם הפולנית. קובץ הסיפורים הוא מעין מסע בזמן, לגלות, לאב שנשאר בפולין ומת שם, לילדות האבודה. (הוצאת 'כתר', שנת 2015, 193 עמ').

האפשרות השלישית מאת עדה פגיס