ספרים רבותיי, ספרים!

לימוד נושא השואה עבור בני-נוער וילדים, עלול להיות מאיים ומרתיע. שני ספרים חדשים יסייעו להפנים את זוועות המלחמה יחד עם קבלת מסרים חינוכיים מתאימים. בול חדש של השירות הבולאי מוקדש לכינורות שניצלו מהשואה, סיפורים אישיים וסיפורה של יהדות סלוניקי – מתפרסמים בספרים שיצאו לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לזכור ולא לשכוח

השירות הבולאי בחברת דואר ישראל, הנפיק בתחילת חודש אפריל בול המוקדש לכינורות שניצלו מהשואה. בבול ובשולי גיליון הבולים נראים כינורות שניצלו מהשואה. ברקע הבול שער מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ומסילות הרכבת המובילות אליו. בשובל – ציור של כליזמר מנגן בכינור. בשולי גיליון הבולים – הגדר של אושוויץ. במעטפת היום הראשון – תזמורת מלווה אסירים לפני הוצאתם להורג, מחנה הריכוז מאטהאוזן, אוסטריה, 30.7.1942, צילום של פול ריקן (Paul Ricken). הבול עוצב על ידי דויד בן הדור והוא נושא ערך נקוב של 9.60 ש"ח.

מוזיקה הייתה תמיד חלק מחיי הקהילה היהודית בכל מקום בעולם, באירועים משפחתיים כמו חתונה ובאירועים מיוחדים בבית הכנסת. הכינור היה אהוב על יהודים עוד לפני שתי מלחמות העולם, והיה חלק מחיי התרבות של העיירה היהודית במזרח אירופה. הכלי המוביל בלהקות הכליזמרים שהופיעו באירועים היה כמעט תמיד הכינור. הכליזמר והכינור הונצחו גם ביצירות ספרותיות ואמנותיות (שלום עליכם, שאגאל) בעיקר בתחילת המאה העשרים.

הסבל היהודי בתקופת השלטון הנאצי משתקף במוזיקה של היהודים באירופה. המוזיקה נתנה ליהודים דרך לבטא צד אנושי בעולם לא אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה.

פעילות מוזיקלית ענפה התקיימה בגטאות – בלודז', קרקוב, ורשה, וילנה, טרזין, ואף במחנות עבודה ומחנות השמדה שהקימו הנאצים. בנוסף לפעילות מוזיקלית מאורגנת, בוצעו שירים בגטאות ובמחנות גם על ידי התושבים עצמם. אחת האסופות שמאגדת בתוכה שירים רבים "שירים מן הגטאות והמחנות" ('לידער פון די געטאס און לאגערן'), יצאה לאור ב-1946. השיר "אל נא תאמר – שיר הפרטיזנים" ('זאג ניט קיין מאל') הפך למעין המנון השואה בעצרות זיכרון לשואה, ותורגם לשפות אחדות. המילים לשיר זה נכתבו על ידי הפרטיזנים של גטו וילנה והותאמו למנגינה רוסית שנכתבה לפני המלחמה.

בחלק ממחנות הריכוז וההשמדה הקימו הגרמנים תזמורות של נגנים אסירים, ובהן תזמורת הנשים של אלמה רוזה (אחייניתו של גוסטב מאהלר). חלק מהתזמורות אולצו לנגן ב'קבלת הפנים' של האסירים החדשים, כליווי בצאתם של האסירים לעבודה, וכאשר הלכו לתאי הגזים. תזמורות אלו ניגנו גם להנאתם ולבידורם של החיילים והקצינים הנאצים במחנה. בנקודת זמן אחת פעלו באושוויץ שש תזמורות. כמו כן היו  תזמורות קטנות גם במחנות טרבלינקה, מיידנק, בלז'ץ וסוביבור.

בזמן מלחמת העולם השנייה החרימו הנאצים מבעליהם היהודים כינורות רבים. חלק מהכינורות נמצאו לאחר תקופת השואה, רובם שבורים והרוסים, ואלו היו כנראה מלכתחילה כינורות פשוטים. בחלק מהכינורות של היהודים הופיע סמל של מגן דוד, בדרך כלל בגב הכינור, משורטט על העץ ולעתים כפסיפס עץ או אם הפנינה.

אחד הכינורות שניצלו מהשואה נקרא 'כינורו של מוטל'ה', נער יהודי בן 12 בשם מרדכי שליין. קצינים נאצים ששמעו את מוטל'ה מנגן ברחוב ב-1944 הורו לו להופיע בפניהם במועדונם. מוטל'ה ניצל את הופעותיו כדי להבריח לשם חומרי נפץ בתוך תיק הכינור, וכך פוצץ את המבנה על יושביו. לימים נהרג במארב גרמני, וכינורו הובא לישראל על ידי משפחה של חבר, שניגן איתו במחנה הפרטיזנים של דיאדיה מישה ביערות ווהלין.

בעליו של כינור אחר שניצל מהשואה היה יהודי צרפתי שהוחזק במחנה המעצר דראנסי, ומשם נשלח ברכבת לאושוויץ. בדרך זרק את הכינור לפועלים שתיקנו את המסילה וביקש שאם לא יחיה – לפחות הכינור ימשיך לנגן. ילדיו של פועל המסילה שהחזיק בכינור הביאו אותו לבונה כינורות צרפתי.

כינורות, דוגמת זה האחרון, מצאו את דרכם אל אמנון ויינשטיין, בונה כינורות מתל-אביב, והפכו למפעל חייו. הוא תיקן והשביח אותם, והסיפורים האנושיים שמאחוריהם תועדו. הכינורות זכו לחיים חדשים בקונצרטים של מיטב הכנרים בני זמננו בישראל ובעולם, והם 'מדברים' אחרי כשבעים שנים של שתיקה.

סיפור בקומיקס לקוראים צעירים

'המחבוא' מאת לואיק דווילייה מספר בקומיקס את סיפורה המרגש של הילדה דוניה ששרדה את שואת יהודי צרפת: בעוד הנאצים הולמים על דלת הבית באישון לילה, הוריה של דוניה מחביאים אותה בארון הבגדים. כאשר היא יוצאת ממנו בעזרת השכנה, היא מגלה שהוריה אינם והדירה הפוכה. השכנה, חברה במחתרת הצרפתית, לוקחת את דוניה תחת חסותה. שתיהן מעמידות פני אם ובת נוצריות ומסתתרות יחד בחווה מחוץ לפריז. כך, למעשה, ניצלים חייה של דוניה. עם תום המלחמה עוזרים השכנים לדוניה לאתר את אימה הניצולה. אביה לא שרד. מסופר כזיכרון שסבתא מספרת לנכדתה, ומצליח להעביר גם את חווית הדור השני באמצעות אבי הנכדה השומעת את הסיפור: בסוף הספר בנה של דוניה מודה לאימו על שספרה את סיפורה לבתו, אך מביע צער על שלא ספרה לו את הסיפור מעולם (והוא שמע אותו מבתו הקטנה). מתאר ברגישות רבה את קורותיהם של אלפי ילדים צרפתים יהודים תחת משטר וישי, באסתטיקה השמורה לקומיקס ובקיצור המתאים לקהל צעיר. הספר זכה בפרס אנגולם לשנת 2012. תערוכה העוסקת בשואת יהודי צרפת עוצבה בהשראתו, והיא נודדת בין בתי ספר בצרפת.  (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ציור: מארק ליזנו, הוצאת כנרת, 78 עמ', מנוקד)

אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע

האם גם לכם יש דבון רך פרוה שקבלתם מבן משפחה או מחבר? מה גורם לנו לחבק וללטף דבון, גם אם הוא ישן, קרוע ומרפט? איך מרגיש אדם מבגר שפוגש דבון שלא ראה מאז ימי ילדותו?  הסופר והמאייר טומי אונגרר בחר לספר לכם בספרו 'אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע', ספור שהמספר שלו הוא בעצם דבון. באמצעות ספור חייו הנוגע ללב של הדבון אוטו מספר לנו אונגרר, בעדינות ובישירות, על אחת התקופות הקשות שידעה האנושות, תקופת מלחמת העולם השנייה. הדבון אוטו הוא עד ראיה המתעד את ילדותם המאשרת של שני החברים, דוד ואוסקר, ילד יהודי וילד נוצרי, לפני פרוץ המלחמה. הוא מתאר את הפרדה שנכפתה עליהם עקב המלחמה, את הסבל שהיה מנת חלקם בתקופת המלחמה ואת התאחדותם מחדש שנים רבות לאחר סיומה.  דרך עיניו של הדבון אוטו אנו רואים את האלימות ואת חסר ההיגיון שבמלחמה, שבה נפגעים בני אדם מכל הצדדים – ילדים ומבגרים, וגם בובות ודובונים. אבל דרך עיניו אנו גם למדים שבאמצעות האהבה, הידידות והפיוס אפשר להשתקם, להירפא ולזכות מחדש בחיי שלוה ושלום. (מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת צלטנר ספרים, 41 עמ', מנוקד)

יהדות סלוניקי

האם ממשלת ספרד עמדה במבחן במלחמת העולם השנייה והגנה על יהודי סלוניקי שקיבלו את האזרחות הספרדית? הספר 'זאת סלוניקי' מאת חדוה פרחיה, פורס יריעה רחבה ומהווה מסמך היסטורי ליהדות מפוארת וגם מסמך אישי-משפחתי מצמרר. המדובר בתקופה שבה העיר החלה לאבד את צביונה היהודי והיהודים התחילו להרגיש את האנטישמיות בעיר וששיאה הייתה השואה. המחברת טווה גם תמונות קודרות ורסיסי עדויות וזיכרונות מצד עדים לתופת וגם שוטחת בפני הקוראים היבטים היסטוריים ועובדות על התנהלות ממשלות ספרד מאז אמצע המאה ה-19, הכיבוש הנאצי ושיגור היהודים למחנות הריכוז עד תום הקרבות. פותח צוהר דווקא למה שהתחולל בקרב יהדות ספרד, סלוניקי והאזור והחיים של היהודים בסלוניקי בזמן התורכים ובזמן היוונים. הטקסט הוא מסמך נוקב על תקופה אפלה והוא מהווה סיפור בתוך סיפור, עובדות ונתונים היסטוריים וכרונולוגיים, המשולבים באירועים ובתמונות מרגשות ומצמררות מפי אם המחברת, או חבריה לתקופה הקודרת. מיועד גם למי שההיסטוריה נוגעת לליבו. הוא עדות ליהדות מפוארת, לדו קיום עם מוסלמים תורכים שתמיד תמכו ביהודים בזמן סכסוך כלכלי עם הקהילה היוונית. (הוצ' דפים מספרים, 200 עמ')

המצוד אחר מפקד אושוויץ

הספר 'הנס ורודולף – המצוד אחר מפקד אושוויץ' מאת תומס הרדינג, חושף לראשונה את פרשת לכידתו של רודולף הס. הסיפור המלא והמרתק העובר מהקרבות במזרח התיכון בימי מלחמת העולם הראשונה דרך ברלין הבוהמיינית של שנות העשרים ועד לאימי מחנות הריכוז ומשפטי בלזן ונירנברג, הוא סיפורם המלא של שני גרמנים, אחד יהודי ואחד קתולי, שחייהם התפצלו ואחר כך שבו והצטלבו בנסיבות מדהימות. מאי 1945. סוף מלחמת העולם השנייה. הבריטים נחושים ללכוד את ראשי המשטר הנאצי ומקימים על גדות הריין את "הקבוצה לחקירת פשעי מלחמה". הנס אלכסנדר, יהודי גרמני שנמלט עם משפחתו לאנגליה ושירת בצבא הבריטי, מתמנה לחבר בצוות חוקרים שמטרתו ללכוד את ראשי המשטר הנאצי. רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, שפיקח על רציחתם של יותר ממיליון נשים, גברים וילדים, נמצא במנוסה ברחבי יבשת שכולה הרס וחורבן. הס הוא האיש היחיד שעדותו תבטיח שצדק ייעשה בנירנברג. הנס אלכסנדר נחוש לתפוס אותו. שש שנים הקדיש הרדינג לתחקיר שמבוסס על ארכיונים, מכתבי משפחה, ראיונות עם ניצולים והקלטות. הנס אלכסנדר, גיבור הספר, היה אחיו של סבו (מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת כתר, 344 עמ')

לבנות חיים חדשים

'עצירה קצרה בדרך מאושוויץ' מאת יוֹרָן רוזנברג, זכה ב-2012 בפרס אוגוסט – הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בשוודיה, שם עורר הספר גלים וטלטלה רגשית עזה. הספר כתוב בעומק רגשי ואינטלקטואלי יוצא דופן, ובו מתאר רוזנברג את ילדותו בצילם של שני הורים ניצולי שואה, דויד והלה רוזנברג מלודז', ששרדו את הגטו ואת אושוויץ ולאחר השואה הועברו לשוודיה ע"י הצלב האדום, שם קיוו להתחיל חיים חדשים. עם הזמן שקע האב בדיכאון, וב-1960, 15 שנה לאחר סיום המלחמה וכשיורן היה בן 11 בלבד, הוא התאבד. בספר חוזר יורן בזמן ומתחקה על עקבותיו של גורלו של אביו, מגטו לודג' ועד התאבדותו. הסופר הוא הילד הפוסע בעקבותיו של אביו, מתחקה אחר צעדיו ומתעד את ניסיונותיו המאומצים לבנות חיים חדשים בעולם חדש. האב הוא הניצול היוצא לחיים חדשים בצלו הגדל והולך של עולם שאינו עוד. הסופר הוא הילד הנולד אל תוך העולם החדש הזה והופך אותו לשלו. מהר מדי, מוקדם מדי, נפערת תהום בין עולמו של הילד לבין עולמו של האב. (משוודית: רות שפירא, הוצאת ידיעות ספרים, 340 עמ')