ניצולי השואה: הקשבה כטיפול להפחתת כאב

"הם היו 'רק' ילדים, הם בטח לא יכולים היו לזכור…". כך התייחסו במשך שנים למי שהיו ילדים בזמן השואה. כיום מעניקים ב'קפלן' טיפול תומך, של הקשבה ותמיכה נפשית, שנועדו להפחית משמעותית את הכאב הפיזי

כמי שמלווה בחיי השגרה את ניצולי השואה, הן בהגיעם לאשפוז בבית-החולים 'קפלן' והן במסגרת 'עמך' – המרכז לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה, אני מרגישה כי הכאב הנפשי העצום שחוו במהלך שהותם בגטאות מתבטא כיום בכאב פיזי, דרך גופם, שהפך להיות ה'דובר' לתחושות שלא נמצאו להן מילים. אנו מעניקים טיפול תומך, של הקשבה ותמיכה נפשית, שנועדו להפחית משמעותית את הכאב הפיזי.

אותן דמעות יוכלו לצאת ולהישמע בנוכחותו של זולת אמפטי וקשוב

כמו בכל מלחמה, הופכים הילדים להיות לקורבנותיה השותקים והנשכחים ביותר. ילדים רבים איבדו בשואה, באחת, את סביבתם המוכרת, רבים מהם נקרעו, אף ללא פרידה, מאם ומאב (גם אם לא באופן פיזי, בוודאי שבזמינותם הרגשית להם), או מאחים, ונחשפו לאימה שאין להעלותה על הדעת. קשה לתפוס שילדים, כמייצגים את הפגיע והרך ביותר, נחשפו למראות וזוועות קשים כל-כך, ומעדיפים היינו לחשוב שלא יתכן שיכלו לקלוט משהו מזה… היינו רוצים למחוק אפשרות קשה זו ולהמשיך הלאה.

כך, במשך שנים, לא הוכרו הילדים הניצולים לצורך 'חוק הפיצויים' של גרמניה, וגם כאן, בארץ, התייחסו אליהם כחלק אינטגרלי מכלל אוכלוסיית הניצולים. גם הם עצמם הרגישו פעמים רבות שאין להם זיכרונות לספר, בפרט לא ליד אלו של ניצולי השואה המבוגרים יותר.

כיום, לאור מחקרים ועדויות קליניות רבות שנאספו, אנו יודעים כי הטראומה נצרבה עמוק בגופם ובנפשם של מי שהיו אז ילדים, ואף ככל שגילם היה צעיר יותר ופחות חוויות מיטיבות (של חיי משפחה וקהילה) הספיקו להיאסף קודם לכן ב'תרמילם' הנפשי, כך מצבם עשוי להיות פגיע יותר. על-מנת לשרוד בעולם התוהו ובוהו אותו פגשו היה עליהם להתנתק רגשית מיקיריהם במהירות, לברוח ולמחוק את כאב האובדן, שנותר קפוא בנפשם.

דמעות ומחלות, שהן מצבים טבעיים ביותר עבור ילדים, היו ל'פריווילגיה' שלא היה לה מקום במציאות הקשה אליה נחשפו. לא היה מי שיגיב או ישמע את בכיים, שאף היה עשוי לסכן אותם ואת קרוביהם. בעולם נטול התקווה להישמע, לא היה בכך טעם… כך, במשך שנים, לא הצליחו לבכות את כאבם הקפוא.

מניסיוני הקליני, כעובדת סוציאלית בבית-החולים 'קפלן', הפוגשת מדי יום ניצולי שואה, נראה שכאב רב מבוטא אצל מי שהיו ילדים אז, באופן פסיכו-סומאטי, דרך הגוף שהפך להיות ה'דובר' למה שלא נמצאו לו מילים. במיוחד אצל אלו שהיו תינוקות או ילדים קטנים, בשלב הפרה-ורבלי, מצאה לה הטראומה אחיזה במעטפת הגופנית שכמו הפכה ל'שומרת הזיכרון' עבורם.

במשך השנים שאחרי, הושארה לרוב טראומת השואה שעברו סגורה וארוזה היטב בנפשם. הם התפתחו אישית, מקצועית, זכו להצלחות במישורים אלו, הקימו משפחות ואף זוכים לדורות המשך. הם בנו את 'מגדל חייהם', אף-על-פי-כן ולמרות הכל, לרוב בהצלחה, אך בבסיסו 'קוביות' חסרות או סדוקות, כך שיש לשמור על יציבותו בזהירות רבה.

בהווה, על רקע טריגרים שונים, כמו פרישה מעבודה, הולדת נכדים, מחלות והזדקנות – עשויים הרגשות הכואבים והקפואים בתוכם להתמוסס, אך הפעם בתקווה שאותן דמעות יוכלו לצאת ולהישמע בנוכחותו של זולת אמפטי וקשוב.       

צילום המיון החדש בקפלן