מסע חייהם: בני הנוער שריגשו משפחות שכולות

"ההחלטה להוציא את התלמידים למסע שכזה נולדה מתוך צורך אמיתי לספק לתלמידים חוויה של פעם בחיים בה הם יתמודדו עם קשיים אמיתיים, יתגבשו ויירכשו ערכים ומשמעות. זה מסע שטלטל אותם רגשית ופיזית – אבל הם יצאו ממנו מחוזקים ובוגרים. קשה לתאר במילים את מה שעברו התלמידים – בכי, יזע, אתגרי שטח ומעל הכול חיבור אמיתי לפנימי שלהם" כך שיתף מיכאלה.

את ההכנות למסע החלו בבית הספר כשבועיים קודם לכן, אם אתם הורים לילדים בגיל העשר'ה אתם בטח יודעים שלהפריד אותם ממסך הטלפון זו משימה בלתי אפשרית, כאן הובהר לתלמידים שלרוב לא מכירים כלל האחד את השני, בנים ובנות – שאין אפשרות להגיע למסע עם טלפונים וכי הלינה הינה בתנאי שטח מלאים ללא מקלחות או מיטה מוצעת.
היום הראשון של המסע החל בטקס בלטרון בהובלת צוות המחנכים, ליאור צנעני ואלון כהן, שניהם מחנכים בבית הספר. תחילתו של המסע החל בהרצאה ובהדרכה של גדעון סמואל מארגון 'עם אחד' המפעילה הדרכות וסיורים ברחבי ישראל לבני נוער.

בכל יום צעדו התלמידים כ-10 ק"מ בתנאי שטח מאתגרים, בחום, הם הזיעו, נשרטו מקוצים, מעדו וכפועל יוצא ביום הראשון גם התלוננו רבות על התנאים והריחוק מהטלפון הנייד, הצוות המנוסה של תיכון אורט אורמת שכבר חווה את המסע אשתקד, ידע שהקשיים שהתלמידים חווים הם חלק מהמסע "היום הראשון הוא הכי מאתגר, הצליחה שלו קריטית ומשמעותית – זאת הפעם הראשונה בה ילדים בני 15 למעשה נמצאים מחוץ לבית, ישנים בלי ההורים ומתמודדים הלכה למעשה עם קושי פיזי ומנטלי. אחרי שעוברים את הלילה הראשון – מתרגלים לקשיים ומתמודדים איתם".

את המסע ליוו לכל אורכו אחיו ואביו של יאיר כץ ז"ל, ששמחו על החיבור שנוצר בעקבות היחשפותו של רמי מיכאלה לסיפור נפילתו של יאיר. האח גיא, והאבא יוגב התרגשו מאד מהמחווה והתחברו לתלמידים שמצידם התחברו לסיפור של יאיר בתהליך שממשיך גם היום כחודשיים לאחר המסע.

את היום הראשון שהחל בלטרון המשיכו התלמידים בהליכה בתנאי שטח קשים ובחום כבד עם תרמיל כבד על הגב עד לחניון הר איתן שם לנו התלמידים. היום הזה היה רווי באמוציות וחיבר את התלמידים כל אחד אינדיבידואלית לקשיים הפנימיים עמוק בנפש, נהוראי עמר, אחד מהתלמידים שהשתתפו במסע התחבר לאובדן אישי שחווה וביקש לפרוש ביום הראשון "חוויתי חוויה לא פשוטה בכלל, הניתוק מהטלפון, מהמשפחה והתנאים המאתגרים גרמו לי כמעט להתייאש, האמת שלא הייתי בטוח שאשלים את המסע, אבל בסוף זה קרה, הצלחתי להתגבר על הכל, קשה לי לתאר את התחושה המרוממת הזאת של להצליח למרות הקשיים. תמיד ויתרו לי, הפעם זה לא קרה ואני שמח שגם אני לא ויתרתי לעצמי".

נהוראי ביומיים הנוספים הוא שינה דיסקט ולקח מנהיגות –סייע לאחרים ויחד איתו נרתמו תלמידים נוספים בעבודת צוות להשלים את המסע בהצלחה, הוא אף זכה יחד עם עוד 3 תלמידים בתעודת הצטיינות על כך.

עם ההגעה לחניון הלילה הכינו התלמידים בעצמם את האוכל סביב מדורה ענקית וסירי פויקה מלאים בירקות, נקניקיות ואוכל שפתאום היה הרבה יותר טעים מהרגיל.
ביום השני, החלו התלמידים להסתגל לקשיי המסע וכאמור נרתמו לסייע האחד לשני, הם אט אט התחברו לערכים של עזרה לאחר בעת משבר והבינו שהמשמעות של לצעוד למען חייל שנפל הוא ערך שהם מוכנים להקריב בעבורו את הנוחות הפרטית שלהם למרות הקושי הרב.

בעוד שבבתי ספר אחרים לוקח לצוות ההוראה להכיר מספר חודשים את האופי של התלמידים, את החוזקות והחולשות שלהם, הרי שהמסע גרם לצוות להכיר לעומק את התלמידים, בלי הפרעות ובלי פילטרים, לחזק את האמון ולבנות שיח בונה ואישי שיסייע להזניק את התלמידים להגשים את הפוטנציאל הגלום בכל אחד ואחת מהתלמידים והתלמידות.
"זוהי מטרה חשובה ביותר לנו כצוות הוראה וחינוך, להכיר לעומק את התלמידים בשביל לתת להם את הכלים להתמודד עם אתגרים בחיים, מהמורות ולחזק את האישיות שלהם" מוסיף ליאור.

לאור החום הרב ששרר ביום השני, הוחלט להסיט את המסע ביום השני להליכה למעיינות בסמיכות לירושלים, בהליכה של כ-8 ק"מ הלוך חזור, שם טבלו התלמידים במים צוננים, פרקו ונהנו, בסוף היום שבו התלמידים לחניון וקיבלו שיחה מאלפת ממנכ"ל מקדולנדס ישראל וחברו של גיא אח של יאיר. סיפורו של שם יוצא דופן ומעורר השראה, כילד איבד את הוריו בגיל צעיר, גדל בקריית שמונה וחווה כשלונות – אך התגבר על הכול תוך שהוא מגשים יעד אחר יעד.

ביום השלישי למסע, שתוכנן להיחתם בטקס בהר הרצל בירושלים יחד עם משפחתו של יאיר, מפקד הטנק של יאיר שנפצע בלחימה וההורים השכולים מהצוות של יאיר – התלונות של התלמידים פחתו, הגיבוש והעזרה ההדדית בסחיבת תיקים, ניחום השל השני וההיכרות בשטח הפכו לכורח המציאות, ההתנהלות של התלמידים הייתה למופת, לצד הקושי והניתוק – עזרה הדדית מטורפת כל אחד היה למען השני.

האתגר האחרון של ההליכה ביום השלישי דרך עין כרם הייתה הליכה בנתיב הקרוי "דרך המלך" דרך מאד עתיקה ומאתגרת מבחינת תנאים טיפוגרפיים ומזג האוויר – הצליחה של החלק הזה הייתה סימבולית לאור כל מה שעברו התלמידים במסע – היה מדהים לראות זאת, זה חתם לתלמידים את היכולות שיש בהם – הם כבר לא התלוננו – לא היה צריך לעודד או לתת את הפוש – הם עשו את זה כמו גדולים ועם ניסיון של שלושה ימים.

בגלל סיבות לוגיסטיות, שיחת "משמעת בית עלמין" לא בוצעה ותלמידים החלו להיכנס למתחם הטקס שהינו מתחם של 200 קברים טריים מהמלחמה בעזה. במתחם היו לא מעט משפחות ואימהות המגיעות לפקוד את הקבר של יקירם יומיום. היה זה אחד הרגעים המרגשים שהיו במסע, התלמידים בצורה הכי טבעית וביוזמה אישית שלהם – קבוצות קבוצות ניגשו להורים שוחחו עימם ושאלו על הנופלים, ואז קרה הלא יאומן, משפחות נופלים ותלמידים החלו להתחבק ולבכות, מרגש עד דמעות. וכך קבוצת תלמידים עוברת ממשפחה שכולה אחת לאחרת ובוכה יחד איתה.

הטקס עצמו היה מרגש לא פחות, הורי החיילים שנפלו בתקרית בה נפל יאיר וכמובן משפחת כץ הגיעו לטקס שכלל כ-50 איש ואישה ושיאו היה שיחה שנתן מפקד הטנק של יאיר שנפצע ושיתף על מורשת הקרב, התחושות שעברו על החיילים בתקרית ועל ההחלטה שלו להרצות בפני תלמידים כחיילי העתיד ודור המנהיגות הבא של ישראל.
אחד מהתלמידים שיתף את קצינת הנפגעים שפנתה שאליו ושאלה "למה עשיתם את המסע?" כי "המסע לזכרו של יאיר כץ ז"ל – הוא נפל למעננו והמינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לצעוד לזכרו" לשמע התשובה הקצינה דמעה וחיבקה את התלמיד.

בתום הטקס בהר הרצל נסעו התלמידים נרגשים וסחוטים מהמסע לפגוש את ההורים, עם ההגעה למקום המפגש ביער מגינים, רצו התלמידים להוריהם מחבקים אותם, בוכים ובעיקר נרגשים ומלאים בחוויות.

המסע נחתם בטקס מרגש נוסף במעמד ההורים שם חולקו תעודות הצטיינות למצטיינים וספר תנ"ך לכל אחד מהתלמידים. "הלמידה אצלנו לא מסתכמת בציונים בלבד, בחזון שלי בית ספר הוא בית חינוך שמכין את התלמידים לחיים, נוטע בהם ערכים ומספק להם משמעות, כלים ומיומנויות לא כסיסמא, אלא תכלס, באמת! המסע הזה הוא רק חלק מעשרות תכניות ופעילויות שהתלמידים חווים אצלנו בתיכון אורמת. אני יחד עם הצוות לא ויתרנו לתלמידים ובטוחני שהמסע הזה השאיר בהם חותם שנים רבות קדימה. זה מצריך מאיתנו להשקיע הרבה יותר – אבל בדיוק בשביל זה אנחנו כאן" מיכאלה חותם.

צילום: באדיבות אורט אורמת יבנה