מחברים בין הקצוות בחגים: איך שומרים על הקשר המשפחתי גם כשהדעות חלוקות?

האם ניתן לנטרל את חילוקי הדעות ולהמשיך להיות בקשר – ואפילו טוב – בתוך המשפחה?

אני מכירה משפחות בהן ישנם אנשים שומרי שבת ואחרים שלא, ובכל זאת הקשרים חזקים ואיתנים. כיצד ניתן להתגבר על הפערים, לא רק בדעות השונות אלא בפועל כיצד להתנהל? גם הבחירות בפתח ולעיתים השיח הציבורי נכנס אל הבית פנימה.

מה עושים?

ואכן עולה השאלה: מה באמת מחזיק משפחה כאשר הדעות, הבחירות ואורחות החיים שונים?

קודם כל הילדים רואים כיצד ההורים מדברים האחד לשניה כשהם לא מסכימים על משהו. סביר להניח שגם בין בני זוג יש לעיתים הבדלי דעות, חשיבה שונה לגבי דברים שונים, לגבי חינוך ילדים למשל.
לפעמים מאחורי הוויכוח על דעה מסתתר צורך עמוק יותר: הרצון שיבינו אותי, שיכבדו אותי, שיראו שאני צודק, או שאולי אפילו יבחרו כמוני. וכאשר הצורך הזה אינו מקבל מענה, השיחה עלולה להפוך במהירות למאבק אישי.

ילדים רואים, מקשיבים, חיים בבית ומפנימים את השיח של ההורים. יתכן בית שהשיח בין בני הזוג לא מכבד, והנער שהתבגר מרגיש בכך ולומד לדבר אחרת. זה מעולה, אבל זה לא תמיד כך.
אנו כהורים צריכים לזכור שיש לנו אחריות רבה לגבי הילדים שלנו, וחלק מהאחריות היא לדבר בלשון מכבדת, בלי קללות, לשון שלא מבטלת את דברי השני. עדיין איננו חייבים להסכים, אבל – וזה אבל קריטי – להקשיב ולהתייחס בכבוד גם לדברים שכלל איני מסכימה איתם, וזה קורה הרבה. אם אני מרגישה עלי איום כשלא מסכימים איתי, הבעיה היא שלי ועלי לטפל בה.

במשפחה אין כוונה שכולם יסכימו. גם לא בכך שננסה לשכנע זה את זה עד שכולנו נחשוב אותו דבר. משפחה אינה זקוקה לאחידות כדי להיות משפחה. היא זקוקה ליכולת להישאר מחוברים גם בתוך השונות.

אחד הדברים החשובים ביותר הוא להפריד בין האדם לבין הדעה שלו.

הבן שלי יכול לחשוב אחרת ממני – והוא עדיין הבן שלי. אחותי בוחרת אחרת ממני – והיא עדיין אחותי. בן הזוג שלי יכול לראות את העולם מזווית שונה – וזה אינו מבטל את כל מה שבנינו יחד.

כשיש מחלוקת כלשהי, רצוי לפתוח את הדברים ולנסות להגיע לעמק השווה. כגון: הורים שומרי שבת וילדיהם לא. לדבר על הנושא ולהגיע למסקנות אופרטיביות שיענו על צרכי הצדדים.

העבודה המשפחתית האמיתית היא: ללמוד לומר "אני חושב אחרת" בלי לומר "אתה לא בסדר".

אפשר גם ללמוד שלא כל שיחה חייבת להסתיים בהסכמה. יש שיחות שמטרתן אינה לשכנע אלא להכיר. להקשיב כדי להבין, לא כדי להכין את התשובה הבאה. פשוט להיות בהוויית ההקשבה ועדיין לא להסכים, מבלי שזה יאיים עלי.

ובאותה מידה, חשוב לדעת שיש גבולות. קבלה של שונות אינה אומרת שעלינו להסכים לכל דבר או לוותר על הערכים שלנו. אפשר להציב גבול, לומר "עם זה קשה לי", "על הדברים הללו אני מעדיף שלא לדבר".
זה לגיטימי. מה שמאוד חשוב הוא אופן הדיבור. לא סתם לימדונו חז"ל: "החיים והמוות ביד הלשון".

אין ספק שלכל משפחה יש מכנה משותף, ונושאים עליהם הם יכולים לדבר בנחת ובלי ויכוחים.
אם זה לא מפריע להם לשוחח גם על ענייני דעות והשקפות כשהם יודעים שיש בזה מחלוקת ביניהם, זה מצוין, אבל שוב – להחליט שיש גבולות לצורת הדיבור, ואולי גם על מה מדברים בנושא שמהווה מחלוקת.

אולי דווקא כאן נמדדת עוצמתה של משפחה: לא בכך שאין בה מחלוקות, אלא בכך שהמחלוקת אינה מצליחה לפרק את הקשר. לעיתים, אם מרגישים צורך, אפשר לפתוח את הלב בזמן הראוי ולומר לבן משפחתי מה מפריע לי בנושא השיחה בדיבור הספציפי הזה.

בסופו של דבר, משפחה היא לא אוסף של אנשים שחושבים אותו דבר. היא מקום שבו אנשים שונים לומדים לחיות זה לצד זה, לזכור את המשותף, לכבד את השונה — ולבחור שוב בקשר.
כעת זו הזדמנות נפלאה עבור כולנו לחזק את הקשר המשפחתי, ללמד להתגבר על מחסומים, לדבר על הדברים בפתיחות, ולראות שהמכנה המשותף רב מהמחלוקת.

שאלה מהקליניקה

"אני אוהבת מאוד את הבת שלי, אבל אנחנו חושבות אחרת בהרבה דברים. הרבה מהשיחות בינינו הופכות לוויכוח. האם כדי לשמור על הקשר אני צריכה להפסיק לדבר איתה על הדברים שמפרידים בינינו?"

אולי לא.
אולי השאלה החשובה יותר היא לא על מה אנחנו מדברות, אלא איך אנחנו מדברות.

האם אני מוכנה להכיר בכך שהבת שלי היא אדם בפני עצמו? האם אני יכולה להקשיב בלי לנסות מיד לשנות אותה? והאם אני מסוגלת לשמור על המקום שלי בלי להפוך את השוני בינינו לאיום עלי כאמא.
לזכור: את שלי עשיתי, כעת אפנה את המקום לבתי. לדעות, למחשבות שלה ולחייה בכלל.

לשאלות ותיאום פגישה לייעוץ – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר