טובה זיו: מושיטים יד למשפחות הבנים

היום נציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל, שוב תגיע פעילותה השנתית של טובה זיו, יו"ר יד-לבנים ביבנה, לשיאה. לאחר 14 שנים בתפקיד, מספרת טובה על 12 החודשים הקשים ביותר בחייה: אובדן הבן, אורן ז"ל, ולידת הבן יובל, בשנה אחת

מרכז 'יד לבנים' ביבנה, הומה בפעילות כל השנה. לוח הזמנים קבוע מראש ורק התוכן והמבקרים משתנים. בכל חודש נערכים, בחדר-ההנצחה, אירועים הקשורים בשמו של אחד הנופלים, כשהם משולבים בהיסטוריה היהודית של אותו חודש ובאירועים אחרים שקשורים בו. תלמידים מבתי-הספר בעיר, באים בשעריו של הבית, כדי לשמוע אודות בני יבנה שנפלו בתקופת שרותם הצבאי. בנוסף, מתקיימת בבית פעילות של ספרייה רחבה, לעיון במקום ולהשאלה.

טובה עם בנה אורן ז"ל. האבל לא הוקל

כיום יש ביבנה 64 משפחות שכולות כולל חללי שירות הביטחון ושרות בתי-הסוהר. חדר ההנצחה, שהוקם לפני עשר שנים, עטור מרכיבים סמליים, כמו, למשל, אריחי הזכוכית שברצפת החדר, 40 במספר, המסמלים את 40 שנות נדודי בני-ישראל במדבר. תמונותיהם של הנופלים קבועות בקיר, ובפינת החדר, על מסך קטן, ניתן להעלות את תמונות נוספות של כל אחד מהנופלים, ולקרוא את סיפור חייו ומותו. 

אחד מהם הוא אורן זיו ז"ל, בנה של טובה, שנהרג לפני 14 שנים, כתוצאה מתאונת נשק. ארבע שנים לאחר מותו, פנתה טובה לראש העירייה, צבי גוב-ארי, וביקשה שהעירייה תקים חדר-הנצחה, בבניין שבמקורו הוקם לצורך ספרייה.

גוב-ארי, מי שהיה קשור במשך שנים, בכל נימיו לצבא, הסכים מיד. "מאותו יום אני זוכה לתמיכה מלאה מראש העיר", מבקשת טובה לציין. "אין דבר שביקשנו למען הבית הזה, ולא קיבלנו. אני מקדישה כל שעה משעות היום כדי למלא את הבית בתוכן, כדי שלא יהפוך ל'פיל לבן'…".

טובה ובעלה נתן. ההחלטה לילד נוסף הייתה שלו

הפעולות שיוזמת טובה מתחלקות לכאלה שבתוך הבית וכאלה שמחוצה לו. הרצאות, אחת לחודש, פעמיים בשנה מפגש עם מופע אמנותי ועוד. מדי פעם יוצאים לטיולים ברחבי הארץ, כשבכל טיול שזורים סיפורים וערכים לאומיים. אחת לשנה מתקיים גם מרוץ הנופלים, יוזמה ראשונית של בית-הספר 'גינסבורג האורן', ששכל מתלמידיו יותר מאשר כל בית-ספר אחר. גם חגי ישראל הופכים לנושאים ולאירועים הקשורים למורשת הנופלים.

מצב נפשי קשה
במשך 25 שנים הייתה טובה מורה. עד שקרה האסון בו איבדה את בנה. לאחר שנת האבל החליטה לשנות כיוון. היא למדה מידענות לצורך ניהול הספרייה של בית יד לבנים, ואחר כך קיבלה על עצמה את ניהול אירועי הבית.

מדוע היית צריכה לפרוש מההוראה? לא יכולת לעשות את שני הדברים גם יחד?
"האסון הכניס אותי למצב נפשי קשה. חודשים אחדים אחרי שאורן נהרג, נכנסתי להריון וזה היה מצב מטורף. בתוך שנת האבל כבר הייתי עם תינוק חדש בעגלה. יובל. הולכת, דוחפת את העגלה ובוכה. הייתי מורה בכיתות הנמוכות של בית-הספר היסודי, ובגילאים האלה צריך לתת לילדים הרבה יותר מסתם הוראה. צריך להקדיש להם תשומת-לב ואהבה, ואני הרגשתי שאני לא יכולה לאסוף מספיק אהבה ואת הכוחות הדרושים כדי לתת להם את זה. אז פרשתי…".

מאז לקחה את שרביט הניהול, הלכה משפחת השכול של יבנה והתגבשה קבוצה הומוגנית, היוצאת יחד לאירועים, ונפגשת גם על בסיס חברתי רגיל.

האם משפחת השכול נהנית להשתייך למסגרת הסטיגמתית הזאת?

"בהחלט. יש בזה לא רק תמיכה הדדית, אלא גם אפשרות לפרוק את הלחצים והמאוויים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה רגילה. אנשים רגילים גם לא יבינו את ה'הומור השחור', שמשפחות שכולות יכולות לשחרר בחברת משפחות דומות…".
 

הומור שחור?
"כן. למשל, בימי אזכרה של חלל, נפגשות המשפחות השכולות בבית-העלמין לטקס העצוב, ובערב הן יכולות לקיים בבית מסיבה עליזה, שבה ישחזרו קטעים מצחיקים מחיי הנופל, ינגנו מוסיקה שהוא אהב וידברו על יקירם בחופשיות, כפי שלא יוכלו לעשות שלא במסגרת כזאת…".

טובה זיו במשרד. בית מלא תוכן

טובה הייתה בת 43, כאשר נותרה עם ילד אחד, עופר (29), והחליטה להביא תינוק חדש לעולם. "זו הייתה החלטה ספונטנית של בעלי, נתן, ואני הלכתי איתו. אני לא יודעת למה. מצדו זו אולי הייתה כוונה להחזיר את החסר. אבל אני לא נכנסת לזה. אני אומרת פשוט שזו הייתה החלטה משותפת…".

את ממליצה לכל מי שנקלע למצב דומה, לעשות מה שאת עשית?
"בהחלט לא. כשאני מקיימת שיחות עם משפחות שכולות – אני פשוט מספרת מה אני עשיתי, אבל לא כהמלצה מפורשת. אני מספרת על ההיריון, על הלידה, על מה שעבר עליי באותה שנה, ומשאירה לכל אחד לעשות עם זה מה שהוא רוצה…".

האם את מרגישה היום קל יותר מאשר בשנים הראשונות לאחר שאורן נהרג?

"לא. כי אני תמיד לוקחת קשה מוות של קרוב משפחה. למשל, לפני שבועות אחדים – חודש לפני הבר-מצווה של יובל – נפטר אבא שלי. נכון, הוא היה בגיל מבוגר – אבל לא הסכמתי בשום אופן לוותר עליו. כל חיי הייתי גאה באבא שלי, ברמות שאי-אפשר לתאר, ולקח לי הרבה זמן להתאושש ממותו…".

אם נחזור לרגע לעניין הלידה המאוחרת, גיל 43 הוא לא מתקדם מדי להיריון?
"לא. אני יודעת שנשים רבות אומרות שמספיק. שאחרי גיל 40 לא לוקחים שוב התחייבויות לילד. פשוט מחכים לנכד. אבל הן היו צריכות לדעת איך אני נהנית מכל רגע עם יובל. הוא משחק כדורסל באליצור יבנה, ואני הולכת אתו למגרש, תומכת בו בקריאות מהיציע, ואם צריך – אני גם קופצת לתוך המגרש…". 

חדר ההנצחה 'יד לבנים' בספרייה העירונית. יהיה פתוח ביום הזיכרון