מורשת קרב יבנה: עליזה סקלצקי

"לא משאירים פצועים בשטח" הינו המוטו שמלווה את עליזה סקלצקי עוד מימי שירותה הצבאי ב-1948 ב… יבנה. ראיון מיוחד לפורטל 'יבנה שלי MYavne'

ב-6.6.1948 התגייסה עליזה לשירותה הצבאי. בימים של אז, גיוס בנות לא היה דבר שבשגרה, ועליזה הגדילה לעשות בהיותה חובשת פלוגה בחטיבת גבעתי.

בחודש יולי באותה שנה, חנתה פלוגה זו ב'כפר יבנה', שזה עתה נכבש. אנשי הפלוגה שימשו למטרות שמירה על השטח שחלש על החולות בעוד שעל העיר אשדוד עדיין חלש הצבא המצרי.

מפקדת הפלוגה מוקמה בביה"ס 'יבנה', כשבאחת מחדרי הכיתות שוכנו בנות הפלוגה, לאה בר ניב (יובל), שהייתה פקידת הפלוגה, רותי חרש, הקשרית ועליזה סקלצקי (אבסיאן), החובשת.

עליזה בתפקידה כחובשת הפלוגה. 1948

את חיי השגרה במשלט, שנסובו בעיקר סביב חיי חברה ואכילת אבטיחים ומלונים שנותרו בשדות העזובים, הפרה הודעה דרמטית, בה התבשרו כי בחולות הרובין נפל מטוס שהיה בדרכו מבית הערבה, דווח על מספר הרוגים ואחד פצוע שנותר חי בשל העובדה שדימה עצמו כמת ולכן אויבנו לא המשיכו לירות בו.

עד מהרה אורגנה על-ידי מתיתיהו איתן, מפקד הפלוגה, כיתת חילוץ ובראשה סמל אזניה חרל"פ, שמינה באופן שרירותי עשרה חיילים למבצע וביניהם עליזה, החובשת ואחיה.

וכך, ללא כל הכנה מוקדמת, עם אלונקה אחת, מימייה אחת ותיק עזרה-ראשונה יצאו לחלץ את הנפגעים.

כיתה בחולות הלוהטים, כשהשמש קופחת, במסע ארוך שנראה לעליזה וחבריה כי אינו נגמר. אך בסופו… נגלו לעיניה אחד המחזות הנוראים ביותר: "תמונה שמלווה אותי בזוועה עד עצם היום הזה." אומרת עליזה, כשעיניה נעצמות, כמי שמתקשה לראות שוב את שפיה מבקש לספר "על החול שכב מת בחור צעיר, כשהרוח מבדרת את שערותיו הצהובות, מישהו אמר: 'זה הטייס!' בחור צעיר שעל גופתו סימני התעללות בחיתוך סכין. המחזה הנורא גרם לי לשיתוק ונשארתי לעמוד במקומי. מישהו תפס בזרועי וציווה עליי שלא להסתכל יותר! מסביב, תלוליות עפר, בהם נקברו ההרוגים מן המטוס.

לאחר שהצליחה לקום, המשיכו אל מעבר להר, שם נגלה, לעיניהם הצעירות, בחור שכוב על הבטן, לבוש בגופיה וצרוב על-ידי השמש. פצוע. מבט נוסף מצא קליע של כדור אשר חדר לגבו.

עליזה החובשת, נכדה למשפחת גלזר מרחובות, מיד שאלה לשמו והופתעה כשהשיב: "צבי גלזר". עוד גילתה כי הוא מקבוצת הצופים שעל יד רחובות ובעצם… שכנים וקרובים הם.

מבצע החילוץ לא היה פשוט. היות וגופו של הפצוע היה צרוב כולו – לא ניתן היה לגעת בו, ולכן חפרו החברים בחול והכניסו כך את האלונקה תחתיו, מבלי לגעת בו מלבד הרטבת שפתיו במים. משם החלו ב'מסע האלונקה'. בעוד למפקד נתפס הגב והתקשה לסייע ושניים אחרים, שהיו עוד קודם למבצע, אינם קלים למשמעת, החליטו, בצעד לא ייאמן, כי הם חוזרים – הביתה.

והינה מצאה עצמה החבורה, שנותרה עם כוח מצומצם, יורדת במורד הגבעות לכיוון שפך הרובין – כשהשמש נוטה כבר מערבה והזמן מתקצר. שם, ישבו כמה חברים מקיבוץ פלמחים ובהקלה גדולה עבור כולם – לקחו את צבי גלזר, הפצוע, לטיפול בבית-החולים.

לאחר שהושלמה משימת הדאגה לשלום הפצוע, חזרו, לאורך חוף הים, על-מנת לשמור על הגופות עד לפינויים.

את הזמן שנותר, עד לחילוץ ופינוי הגופות, העבירו במנוחה וטבילה בים, ומכיוון שמים לשתייה לא נותרו להם, י שלא עמד בצמא, לגם ממי הים והחל להקיא. "לא היה נחמד…" מתארת עליזה.

מטוס חג מעליהם, אך לא זיהה אותם. נפנפו לו, צעקו, הרימו משולש מתוך ערכת העזרה הראשונה… אך עדיין ללא הצלחה. במעט האמצעים שהיו להם, הצליחו ליצור 'מגן דוד' על החול, והמטוס, שהפעם זיהה אותם, שלח להם מים ומזון, אך אלו התעופפו להם בדרך ולא הצליחו להגיע ליעדם – אל חבורת החילוץ המיובשת.

בהרגשה כבדה, שהם "כיתה אבודה", ללא מזון או מים, החליטו לעלות אל הגבעה וללון בה כשברקע, עוברות דמויות בין החולות – היו אלה מסתננים ערבים.

אחרי לילה של מתח ורובים שלופים, ראו לפתע כיתה בצורת חץ "לא ידענו אם אלו הם מצרים או משלנו הם" נזכרת עליזה "אך ברגע שאחד ההולכים קרא בסיסמא, שהפכה לשלאגר בפלוגה שלנו, ידענו כי באו לעזרתנו."

מתגוררת ופעילה בעיר הסמוכה, רחובות. עליזה סקלצקי כיום

עליזה, כיום בת 87, מתגוררת ופעילה בעיר רחובות. לימים עבדה בכור, שבנחל שורק, שנבנה והוקם מעל גבעות החול בהם התחולל מבצע החילוץ בצלו התבגרה.

"ברצוני להדגיש כי צה"ל אינו משאיר נפגעים בשטח – אלא מפנה אותם ולא משנה באלו תנאים. חשוב לי שידעו ויזכרו, למען הדורות הבאים ולמען מורשת צה"ל."

עליזה כיום. עם חברתה הטובה