'מדבר על הכל' – מתוייגים

חורף 85, מרכז קליטה בכרמיאל. מגיע כילד עם סבי אשר עבד במקום. 'מבצע משה' קלט בשערינו מאות מבני העדה האתיופית המדהימים. זוכר כיצד התבוננתי בנס המתרחש לנגד עיני מדינה שלמה. מטוסים נוחתים לאחר מבצע נועז של שירותי הביטחון וצה"ל, ורבבות מבני העדה מנשקים את אדמת ארץ הקודש

זוכר היטב את אותן הרשימות הכתובות בכתב-יד. שמות מורכבים וקשים להגייה. לכל משפחה – קומה, חדר ומיטה. לכל אחד גיל שלא תמיד תאם את שנת לידתו האמיתית, אלא גחמה של פקיד משרד הפנים לעיתים. ההתרגשות הייתה גדולה.

אני בתמימותי סברתי כי המדינה תדע לחבק ולאמץ אותם ובמהרה הם יתפזרו וייטמעו בקרבנו ובכך יהפכו לאזרחים מן השורה, ישתלבו במערכת החינוך, בצבא, במדעים ובתעשייה, וכל אותן הרשימות ייעלמו.

ההתפכחות באה עם הזמן, תיוג בני העדה התחיל מטעמים ביורוקרטיים, אך נמשך עד היום – מטעמים לא ברורים. ליוויתי לאורך השנים את בני העדה מהצד. הרגיז אותי בכל פעם שחגגו תואר ראשון לבן העדה, דוקטורט ראשון, קצין ראשון, איש ציבור ראשון – על מה החגיגות?

קיוויתי שהם יתפזרו ויחיו חיים נהדרים כמוני וככל אחד אחר, אך המדינה התעקשה להמשיך ולתייגם. בגיטאות חיו להם, מנסים לפרוץ את מחסום השפה, המנטליות, הצבריות. הפכנו אותם לחלק מהפולקלור הישראלי – ולא תמיד מטעמים נכונים. תמיד דאגנו שהם יתקבצו יחדיו ולא יתפזרו יותר מדי בקרבנו, היה נוח שהם חיים בקהילות סגורות, וגם לחלקם המציאות הזו הייתה נוחה – או שהאנשים המנומסים והמכובדים הללו פשוט התביישו לצרוח את כאבם: "שחררו אותנו לחופשי!!!".

והדור מתחלף, הצעירים מנסים לפרוץ את חומת הגטו שבנינו עבורם, לעיתים בהצלחה, לרוב לא. וכל הצלחה שכזו זוכה לסיקור תקשורתי מביך ומקומם. המבוגרים שבהם זוכרים את ארץ לידתם, הצעירים קרועים בין המסורת והארץ שהוריהם בה נולדו ואותה הם אינם מכירים, לבין החברה הישראלית שעדיין לא מקבלת אותם כישראלים. ומכאן מתחיל משבר זהות לא פשוט ומורכב. סיפור מדהים הם אוצרים בנפשם, בכל שנה הם מספרים את סיפורם לעצמם בלבד ולמעטים מאתנו שמוכנים להקשיב. המסע, בני המשפחה שנרצחו בדרך, הקליטה הקשה.

ואני בא ואומר, הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו, מה שקרה לכל אחד ואחת מהם חייב להיות חלק מהסיפור הישראלי, של המדינה כולה. בואו נקשיב לסיפורם ונהפוך אותו לחלק מההווייה של החברה הישראלית. ובזמן האחרון אני סוגר  את המעגל שנפתח לו בכרמיאל לפני 30 שנה – פועל בשכונות הוותיקות של העיר בשיתוף אותם אנשים – משכילים, חכמים, יפים, נבונים, צעירים, זקנים וילדים. פועל על-מנת לשים אותם במרכז העשייה, להעניק להם את ההזדמנות בחלקת האלוהים הקטנה של עירנו.

צילום: גדעון אגז'ה

ושוב פעם, לצערי, מתברר לי כי הם עדיין מתוייגים, ורשומות משרד הפנים יודעות לציין כמה אתיופים יש בעיר, בני כמה, היכן מתגוררים – ממש עד הילד האחרון. אותי זה מתסכל, אם הייתי שואל את הפקידים כמה עירקים או פולנים או צרפתים יש בעיר, מישהו היה יכול לתת תשובה?

ולסיום. אחת מפינות החמד היפות של עירנו נמצאת ברחוב הדרור – מרכז התרבות לבני העדה. מדובר במבנה אדריכלי מהמם ביופיו, אלמנטים מסורתיים משתלבים עם עשייה דינמית וצעירה, מבנה המאגד את בני הקהילה וגם את תושבי השכונה, לפעילות תרבותית, חברתית וקהילתית. וכמובן הגינה הקהילתית אשר מהווה כיום המקום היחידי בעיר בו ניתן לקבל שיעור חקלאות כמו פעם – הזדמנות להריח את האדמה, העצים והתבלינים. הם חלמו זאת, והם בנו ויצרו את פיסת גן העדן הזו.

בקרו במרכז, השתתפו בחוגים, הריחו את תבליני הגינה, הקשיבו לסיפורם, ותבינו שמדובר בישראלים היפים והאיכותיים ביותר שניתן למצוא. בואו נפסיק לתייג אותם כעדה ונתחיל להתייחס אליהם כישראלים אותנטיים, זה מגיע להם, הרוויחו זאת ביושר.