מדבר על הכל: הבחירות בארה"ב, עצרת רבין ועוד

הקדמת העורכת: אריק יעקובוביץ מוכר לכולנו כ'במאי של יבנה', אך מאחורי הקלעים יש לו תמיד… מבט אישי ונוקב על המתרחש בארץ ובעולם. הוא מביע את דעתו בלשון הכי חדה והישירה שיש, בגובה העיניים וללא משוא פנים. מהיום, בחרנו לתת לו מקום בפורטל שלנו, 'במה' לדעה, אקטואליה וסיפורים אמתיים מפה ומשם. ותקנו אותו אם הוא טועה…

בהקשר לבחירות בארה"ב…
בתחילת הדרך, עלפיפ כתובים, וקריאה של כל מיני מַאַמְרֵי שוליים מאמריקה, חשבתי שדונאלד טראמפ ייבחר, בגלל שהוא דונאלד טראמפ. ואף התערבתי, ובביטחון רב, עם זוגתי, כי סברה, שאני טועה. בשבוע האחרון איבדתי את ביטחוני, ובלב כבד, על-פי כל התחזיות והעיתונאים והסוקרים, שיניתי דעתי ואמרתי לכל הסובבים אותי: "כנראה שהנשיא הבא של ארה"ב תהיה הנשיאה הילרי קלינטון." ודעתי התחזקה על-פי כמה שיחות טלפון עם חברים הנמצאים באמריקה. היה זה מעניין ביותר… כי שלושה מחבריי המתגוררים בניו-יורק, אמרו לי: "הילרי תהיה הנשיאה הבאה, ובגדול!" ואותו חבר בודד, שגר דווקא בפלורידה, אמר לי: "זכור מה שאני אומר לך – עזוב את כל העיתונאים האנטגוניסטים, והשקרנים המגמתיים… שהם אוטומטית נגד טראמפ. וכל המדווחים והסוקרים והפלצנים של ניו-יורק והאמנים שהולכים עם הילרי. תגיד להם – טראמפ לוקח ובגדול!" צחקתי ואמרתי לו: "זה לא כל-כך הגיוני מה שאתה אומר, אבל אתה שם- ואני כאן." וכך נפרדנו לשלום ולהתראות. וזה הזכיר לי בדיחה. כאשר אימא כבשה (לטובת בדיחתנו נקרא לה האימא 'הכבשה שושנה') כאשר אימא שושנה שואלת את הַטְּלָאִים הקטנים (הַטְּלָאִים – הַוְּלָדוֹת של הכבשה עד להתבגרותם). שואלת אימא שושנה: "טְלָאַיי היקרים, אם רואים אריה מה עושים?" כולם צעקו: "בּוֹרְרְרְחִיים, בּוֹרְחִים!" רק טלה קטן וצעקן בשם יִפְרַח אמר: "אני לא בורח!" כולם בתמיהה שאלו אותו: "לא בורח, למה?" והטלה יִפְרַח ענה: "אעשה קולות רמים של גור אריה, כפיר. ואז האריה יחשוב שאני ממשפחתו, וככה לא יטרוף אותי." כל הַטְּלַאִים הפנו מַבָּטָם לכבשה שושנה על-מנת לשמוע את תגובתה… ואז שושנה אמרה: "זה שאתה תתנהג, או תשחק בקולות רמים של גור אריה, כפיר, זה יפה ומעניין. אולם השאלה טַלוּש… יִפְרַח שלי. האם האריה לא יֵדַע שאתה טלה?! ורק בשל תמימות וחוסר ניסיון, מְשַׂחֵק אותה, כפיר, גור אריה… ממשפחתו?!"
 

ולטעמי, זה מה שקרה בבחירות הללו לאמריקה הגדולה!

עצרת רבין ה-21

אמש הייתי בבדיקה כלשהי במקום כלשהו. אולם הבדיקה והמקום אינו האישיו. האישיו הנו, הוויכוח שלי אם אדם שהגיע עם אשתו לבדיקה והמתין עמי בתור. היה הוא על-פי מראהו אדם דתי מהמגזר בין הציוני לחרדי. ביושבי ובהמתנה עברה עגלה לקניית תקרובת ושתייה במחיר מוזל, ומי שקנה מעל סכום מסוים – קיבל במתנה עיתון. עבדכם הכותב קיבל עיתון מהטעמים שציינתי… באחד הדפים, היה צילום של רבין וכותרת שאכן נמצא התקציב לערוך את עצרת רבין ה-21. ובאותו מעמד, כשאני קורא, מתקרב אליי האלמוני בעל המראה – הדתי, בין הציוני לחרדי. מצביע על תמונתו של רבין ואומר לי: "עוכר ושונא ישראל… מה פתאום שהמדינה תבזבז עליו כסף לעצרת. ביזיון למדינה…" ואני ברגע ההוא ממש לקחתי אוויר חשבתי שנייה, על-מנת לא להתלהם ולא לתת לנרגנות ולא לתת פתח לוויכוח עד אלימות, כי לא… ודי לאלימות! ושאלתי אותו, בנימוס רב: "אמור לי אדוני, את צום גדליה אתה צם?" והוא, בהתפעלות ובהתפעמות, לשמע שאלתי, פקח עיניים גדולות וענה: "בטח, למה אתה שואל? כל יהודי חייב לצום כל תענית וצום הכתובים בלוח-השנה העברי." ושאלתיו: "ועל מה זה צום גדליהו?" ואני נשבע! שהוא החל להתבלבל ולהתפלסף. אולם לא נתתי לא להיות נבוך זמן רב, או לטעות, וישר יריתי ואמרתי לו: (ובל נשכח שאנשים ולא מעט מסביבנו) "תקשיב אדוני, גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם, או גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם, איך שתחליט! היה המושל היהודי הראשון שנרצח על-ידי יהודי לאחר שנחרב בית-המקדש הראשון. רבין היה המושל היהודי השני שנרצח על-ידי יהודי שעוזר ומקדם את חוּרְבָּנָהּ של מדינת-ישראל השלישית. אז למה את צום גדליה אתה מכבד…? ואגב, כמעט אותם הקשים והקשרים היו לשני הרוצחים והרציחות, ועוד אגב, לאחר הירצחו של גדליה, על-פי המקורות במסורת היהודית, פסק כליל היישוב היהודי בארץ, עד לשיבת ציון. בדיוק כפי שקרה לאחר רצח רבין. השבר, השסע והזילות בדעותיו של האחר והדמוקרטיה, נסדקו פחד…"

נשבע אני לכם, קוראיי הנאמנים. הבחור דמם, השתתק והיה כמשותק… למזלי הרב, קראו לו להיכנס לרופא, כי תורו הגיע. והאמת, מאוד שמחתי… כי ממש לא היה לי כוח להמשיך ולהתעמת עם המשוכנע שבמשוכנעים, שהוא צודק בכל מחיר. ולכאלה שחדרו להכרתם באופן המוחלט ביותר, קשה לחדור ולשכנע. לכן הדיאלוג עמם הנו כחל וסרק. אני פשוט התייאשתי מלהתווכח עם שכאלה… אולם, מי שחושב שאני צודק… שימשיך להרביץ את התורה הלז, ולכל הפחות לנסות ולשכנע! כי זאת מצווה אמתית לקיומנו, חושב אני. ונחזור לעצרת רבין. המפגש הזה עם הפלוני (ויש עוד שכמותו, פלוניים ואלמוניים מכול גּוֹנֵי הקשת, שחושבים, לצערי, כמוהו) הוא חיזק אצלי את הדעה, שרבין חייב להיות בלוח-השנה העברי והלועזי – כמועד חובה! לעצרת-זיכרון ליום רצח רבין, על-מנת להזכיר לעם היושב בציון שבדמוקרטיה מדברים, משכנעים, ולא רוצחים. כמו יום השואה, הזיכרון ועוד כאלו וכאלו… וזאת רק בשל העובדה שבל נשכח שאנו מדינה דמוקרטית… ולכל הזרמים, המינים והדעות בעם. וכל עוד השסע כה גדול, ואדרבא, לטעמי, מתרחב כחור האוזון. צריך לדאוג שרצח רבין לא יישכח, או ייעלם, מזיכרוננו, לָעֲדֵי עַד, לְנֶצַח נְצָחִים וְלָעוֹלָמִים! בדיוק כמו צום – גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם! ואם מישהו חושב שאני טועה… שישכנע אותי למה, כי בחיים, כמו בחיים, צריך לדעת… כששני חלומות מתנגשים – יוצרים הם פיצוץ ענק. אבל רק בעזרת סוד ההידברות, ניתן, אולי, לא לעצור את החלוק, אלא לרכך אותו לְפָחוֹת אלים!

והסיסמה – די לאלימות, אף היום, הינה חזקה ביותר.                

כתבה לי ידידה, שהיא מהצד הימני של המפה (ואנו בכל זאת מסתדרים לא רע, ואף נפגשים, והיא שותה קפה טורקי ואני מים מינרליים). "העצרת הייתה אכזרית, וממש פירוד לבבות , צפיתי וכתבתי זאת מראש. זו הייתה עצרת למען הכיסא והשלטון – חוסר השלמה טוטאלית, המשגע אותם שהם לא בשלטון הקיים. עד כדי זלזול ברוחו של רבין ז״ל. היה צריך לבטל את עצרת השנאה הזאת."

ואני עניתי לידידתי הַסוּמֵאת: "ידידתי היקרה, ששותה רק קפה טורקי. אם השלטון הקיים היה מממן את העצרת, וראש הממשלה, קיסרנו, ואשת הקיסר, היו באים לדבר על אחדות וקירוב לבבות, כי הם בשלטון, והמה מתווים את הדרך ואיך שהם רוצים. המה, לא שמים על החוק, לא באמת מעניין אותם… עניין הדיור, ועוד כאלה וכאלה… ואולי לראש הממשלה הנוכחי המצב הקיים עוזר לו לשמר את ה'סטטוס קוו אנטה', ואני שואל מה עם ה'סטטוס קוו ואדיס', אז את טוענת מיד לבטל את עצרת השנאה הזאת. זה היה בידיים של ביבי היקיר… אולם לו נוח לשמר את ההפרד ושנאו, וכמה שיותר, וגם הפרד וכמה שיותר… כי רק ככה תמשול!? ותחשבי בזאת, ולא במנטרה של – שנאה והשנאה של השמאל… כי למטבע יש שני צדדים. ואף אני לא הרגשתי מחויב ללכת לעצרת זאת. כי מראש ידעתי, ברגע שמפלגה ועוד אופוזיציונית לוקחת על עצמה להפיק שכזאת… זאת תהיה עצרת פוליטית לחלוטין! ומה חשבת לך, ידברו על גידול חסה בבית-השחי… או חשבת ששם ידברו ויעמיקו את תורתו של רבין ולא ינצלו זאת לטובת ניגוח הממשלה ובמיוחד העומד בראשה!

אולם לטעמי לא יעזור כלום. עד שלא ניצור את יום רבין כעצרת, בחוק, (במימון הממשלה) ליום של קירוב לבבות. יום רבין יהיה – יום לתחזוקת הדמוקרטיה וכלליו. כל עוד שכזאת לא יתקיים, יישאר רצח רבין, לדאבוני הרב, כיום של שנאה, ריב ומדון. (ואני בטוח ששם למעלה… רבין נושך שפתיים וכועס! מה זה כועס! כי גם שם למעלה לא נותנים לו לנוח על משכבו בשלום)!

נכון, כתבתי על עצרת רבין ה-21. אולם אני מאוכזב! מאוכזב!! מאוכזב!!!

עצרת רבין לטעמי הייתה אמורה להתעסק בחיבורים ואחדויות. ופתאום השמאל ניכס את רבין לעצמו, על-מנת לנגח, ובבוטות עוקצנית וחריפה ביותר, עד לתוקפנות, את הצד שמנגד… שגם כך כמעט לא הגיע. כי לא מצא את עצמו מתחבר לרעיון רצח רבין, בשל הפוליטיזציה. (ואני בטוח שרבין, שם מלמעלה, לא מרגיש נוח מכך). והנאומים היו, ברובם, לשכנע את המשוכנעים. כאילו נתנו במה לתסכולי השמאל, שאינם בשלטון. במקום ליצור הוויה של 'יחד', ו'אחדות העם', ההיפך מפירוד לבבות. מה עוד, ואף לא בא בחשבון, שֶׁעֶקְרוֹן האחדות אינו צריך לפגוע בזכותו של כל אחד ואחד לשמר את תפישתו והשקפתו, ומיותר לציין, להביע את דעתו.

עצרת רבין אמורה להתקיים לטובת חיזוק הדמוקרטיה ותכליתו. כי לפני 21 שנים, במקום פתק בחירות – קיבלנו שלוש יריות, ומאז אף לא אחד מרים את הכפפה, על-מנת לעשות מעצרת רבין יום לכולנו. לזכור את הטראומה, על-מנת לחזק את הדמוקרטיה. עצרת של כולנו… ללא ערבוב, בלילה ובחישה… בְּפּוֹלִיטִיקָנִיּוּת נמוכה, המדרדרת את כולנו. בואו ונביא קול אחר, שיעצור את מעגל האיבה והשנאה. בואו ונקרב לבבות למען תקוות הדמוקרטיה, ונביא את הוויכוח לערך עליון. את חופש הדיבור וחופש הדת, ואת חופש העיתונות והדיבור, וכל זאת, ובמיוחד למען הדור הבא – כי הכי ראוי, יאה, מתאים ומומלץ, שישמעו אוזנינו את מה שפינו מדבר. ולטעמי – "כל מה שהמדינה הזאת שלנו צריכה. ימני אחד שיאמין לשמאלני. ושמאלני אחד שיאמין לימני. ואולי, אולי, בא לציון גואל… ואמת ונכון וביותר אמר ח"כ דוד ביטן: (ואני איני נִמְנֶה על מֵעֲרִיכָיו) על המדינה לממן את העצרת לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין. וזאת אמר לטעמי על-מנת לרכך, לעדן, ולהפחית רעשים על השטות הענקית שאמר: "רצח רבין לא היה פוליטי." ואני מוסיף, רצח רבין צריך להיות יום בשנה, של קירוב לבבות! ואולי משם ינבטו וילבלבו ניצני הזרעים, לזיו קטן ומנצנץ, עבור, שם בקצה של המנהרה. כי כל הרהור, מחשבה, חשיבה והגיג, מתחיל "מצעד ורעיון קטן לאדם, וצעד ענק לנו, למדינת ישראל." והלוואי,  הלוואי… שכך יהיה. הלוואי שהדברים שנכתבו, יקרו! ונאמר אמן!

קַח/קְחִי לָךְ/לֵךְ בַּכִּיס
בַּנְק מִשְׁפָּטִים זֶה
וַעֲשִׂי/עֲשֵׂה עִמָּם
הֲכִי טוֹב שֶׁיֵּשׁ…

* איש עם מטרה אחת באותו עניין, בטוח יותר, מאיש עם שתי מטרות באותו עניין, הגורמות לו לבלבול.

* סליחה היא כוונה ולא סתם מילה.

* החלטה לטוב ולרע יוצרת לב קל יותר, כי היא פשוט מורידה את האבן מהלב.

* אל תסתכל היכן נפלת, או החלקת, אלא שאל למה?

* לא אוהב לתת עצות לאחר, או לחבר, אלא לכוונו לתת עצה לעצמו.

* בנהיגה, הבט קדימה, בזהירות ובתקווה, ולא אחורה, במראה, בזעם ובמרירות.

* אם אנשים מאמינים שתעשה ומפקפקים במה שתגיד, אוי לך.

* אם תירה, אז לא ברגל, במטרה!

* תמיד להיות נחמדים עם אנשים. גם בדרך למעלה וגם בדרך למטה. כי מי יודע מתי תהיה/תהיי למעלה ומתי תהיה/תהיי למטה. נד-נד נד-נד, פעם למעלה, פעם למטה.

* המחפש נקמה, שיחפור שני קברים. אחד לקורבן ואחד למתנקם.

* במלחמה יש רק מפסידים, אין מנצחים. בשלום, אין מפסידים, יש פשרות ורק מנצחים.

* לבזבז בשיקול דעת – זמן, או ממון, אינו בזבוז אם נהניתם והתענגתם עד כיף עצום.

*אומץ, הוא היכולת להתמודד עם הפחד.

* התאפקות, היא סגולה של שליטה ברגשות והיכולת – לבלום אלימות, סתמיות, ניכור, חוסר קשר, חוסר שייכות, התמכרות, ובלבול, עד הליכה לאיבוד באובססיביות בלתי נשלטת.

* אם טעית בדרך. מותר ורצוי לעשות סיבוב פרסה, במקום ובזמן הנכון.

* הדרך הכי טובה לנבא עתיד, על-פי שמעון פרס, היא ליצור אותו.

הנכס לעתיד המדינה

הייתי בתור באחד מהמרכולים הענקיים והמתיימרים להיות הכי זולים (לפחות על-פי פרסומיהם) במרכז הארץ. עמדתי בתור במעדניית הנקניקים, כי המבצעים היו באמת מאוד זולים, ואני איני חובב גדול של נקניקים. אבל אמרתי לעצמי: "נו, במחיר מבצע שכזה, נקנה הביתה נקניק, ושיהיה לכולנו בתיאבון." ולנגד עיניי התרחשה סוגה שהזכירה לי את המחזה הטרגי-קומי, פרי עטו של המחזאי הרוסי ניקולאי ארדמן 'המתאבד'. הצגתו של ארדמן נאסרה בתקופה הסטליניסטית והופקה ברוסיה רק לאחר מותו של הסופר. כיום 'המתאבד' נחשב לאחד מהמחזות המשובחים ביותר שנוצרו בתקופתה של הרפובליקה הסובייטית ונחשבת לקלאסיקה. כשמרעננים ומחדדים את האמירה החברתית שבמחזה, בקלי קלות, יוצרים סיבה וגורמים, לטרגדיה הקומית הזאת, להיות עכשווית וביקורתית למומים של חברתנו, ובמיוחד, מצחיקה ומהנה ביותר. אף שהמחזה נכתב ב-1928, מתאים הוא, ורלוונטי ביותר, למצב החברתי של הימים הללו, וכנראה, עד סוף הדורות. המחזה מספר על מובטל בעל כורחו, שמואס בחסדיה של אשתו, המפרנסת, וקונה את כל המוצרים הנמצאים במקרר. לילה  אחד, קם הוא רעב, ולא מוצא 'נקניק' במקרר, לערוך כריך. ומכאן המחזה מתפתח, בהכרזתו על התאבדותו. לאחר שהשמועה על התאבדותו הצפויה נפוצה לכל עבר, מגיעים אליו בעלי שדולות ונציגי ועדים ואיגודים, לבקש כי יתאבד למענם. כאשר 'המתאבד' מבין כי עסק רווחי בידו, הוא מספסר את חייו, עד הסוף המפתיע.

ואחזור לתור באחד מהמרכולים הענקיים, והמתיימרים להיות הכי זולים (לפחות על-פי פרסומיהם), במרכז הארץ. עמדתי בתור במעדניית הנקניקים. פתע, שומע אני צעקות וקללות וגידופים וניאוצים, כזעקות קרב, ופיצוצים, כזעקת סדום ועמורה, עד שקרעה את לב השמים. המה הזכירו לי את עניין 'הנקניק' ואת המשפט הכה רלוונטי לעם בו אנוכי יושב: "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה…" "נו?" "אה??" "מה אתם אומרים?" האמינו לי, הוויכוח והאגרסיביות כאלה היו, שכולם מסביבי הזדעזעו ונחרדו. אבל הסיפור האמתי. זה הילדים שבסיפור! כי מצד האחד ומהצד השני היו ילדים. לאחד שלושה ולשני שניים. הבטתי בהם עמוק בעיניים ולא ראיתי פחד או חרדה או… ההיפך הוא הנכון… ראיתי הבנה, סבלנות וסובלנות ואדישות ללא גבולות לעניין… ואז רצה בדמיוני התמונה של המחנכת בבית-הספר, שאומרת, ומנסה להעביר לדורות הבאים, את המסר, וכמעט בתחינה: "ילדים בשביל ללמוד – צריך רצון, ואי-אפשר לחמוד לצון… כי בשביל חברה טובה יותר ואיכותית יותר… אי-אפשר לקלל חופשי-חודשי… להיות תוקפני, משתולל ופוגע בסביבה וכולו התנגדות וניגודיות, ככה סתם, ומלא איבה. כן, וממשיך להיות אלים. והוא פחות ופחות נהיה סבלני וסובלני. היה ואם כולנו יחד אתו לא נשנה את האקלים. אז נהיה ילדים יותר חולניים ויללניים. ואם לא נשמע למנהלת, לַמּוֹרֶה  וְלַמּוֹרָה – כי אז…  מִצִּיּוּן וּמִצִּיּוֹן לא תצא תורה. אז באמת עם כל הכבוד, לא יהיה לנו מִמִּי ללמוד. לְכַבֵּד, לתת כבוד. למה לדעתכם היה המבול הגדול ילדים? המורה אני.. אני.. אני… (אומר אחד הילדים שראיתי במרכול). בני-אדם חיו בארץ, בלי כבוד ובלי מוסר, כל אדם חי לעצמו, ללא אסור ללא מותר, איש לאיש לא ויתר, איש לאיש היה זאב בחיי אלוקים – התנ"ך על זה כותב. תשובה יפה מאוד… אני רואה אצלך התקדמות בהבנה."

נו, מה אתם אומרים? המורה ראתה –  מֵהָאִי גִּיסָא, או, מֵחַד גִּיסָא את ההתקדמות שבילד. אולם מֵאִידָךְ גִּיסָא… הילד ראה בבית, ברחוב, (אולי במדיה אולי…), בכביש, וגם שמע במרכול את הוריו, בַּבְּהֵמִיּוֹת וגסות ורמיסת הסובלני והסבלני ברמה של טיפול בשוק חשמלי (נזעי חשמל), ולרוב זה עובד.

אז מה מבקשים מהילד המסכן הזה, או מבקשים ומבקרים – 'חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים' את החינוך בבית-הספר. כי אף, ולמרות, שהמחנכת וצוות בית-הספר יעשה שמיניות באוויר, סלטות  'וְסַלְטָה מוֹרְטָלֶה' ופליק פלק וערבי פליק פלק וגלגלון ועוד… הילדים, ברוב הזמן, יחקו וינסו להידמות להוריהם ולחינוכם. עייף אני מלהטיף ומלהגיד אומר, אמר, אמרתי, אמרנו. יאללה, מוטי, לך הביתה, לך מכאן,  תלמד להגיד: שלום ותודה וסליחה ועוד… עד אז עד אל תתקשר אליי. כי אני לא עונה. אם תתקשר, או תקרא לי מלמטה, אני אתקשר ואקרא למשטרה. עד שאז תשיג לנו, הורים לחיים. יותר מבינים, סבלניים, סובלניים, מנומסים, ופחות אגרסיביים ויותר נעימים. כי אם זה טוב ואם זה רע… זאת המדינה ואין לנו בלתה.

אז אנא, הורים, היזהרו בדבריכם ובמעשיכם ליד ילדכים. כי זהו הנכס לעתיד המדינה. ולא רק, אנחנו, האגואיזם של התא המשפחתי. ושימותו כולם והציונות ועוד…  כי אין לָךְ/לְךָ לי, לנו, לכם, לכולנו, לכולכם… ברירה! ומי שחושב שאני טועה… שלא ינסה אפילו להעיר או לתקן אותי! להתראות, מהמיואש, הזקוק לעידוד…

'כאוס בתחבורה הציבורית'

בהמתנה שלי לבדיקה רפואית, באזור תחנת-רכבת מרכז, בת"א, בצבצה, ובגדול, כותרת בתוכנית הבוקר של 'אורלי וגיא', שדיברה על 'כאוס בתחבורה הציבורית', ועוד באותו היום חזרה המילה "כאוס… וכאוס… וכאוס…" בעצם המילה "כאוס…" וכבר נתקלתי בזאת פעמים רבות, התקשורת, אם תרצו, או לא, מלבה ומחממת וממריצה יצרים מיותרים שכבר ככה קיימים במידה עודפת בחיינו הישראליים. כאשר האנשים שומעים 'כאוס', ההרגשה המידית, הינה של בלאגן, ברדק מכוון של תוהו ובוהו וסוף העולם גם. באותו הבוקר בדקתי ושאלתי מינימום כחמישה-עשר אנשים, מזדמנים, לרגשותיהם לקראת ה'כאוס' הממשמש ובא. ולא יעזור לתקשורת, או לתכניות הבוקר וכותרתן הזועקות. הפער בין תשובות המזדמנים, לעומת הכותרות הצורחות, הנו פער שבין מטולה לעפולה, ויותר מזה. אז אל תספרו לי שהתקשורת במדינה הזאת אינה מעצבת מצב-רוח, ובמיוחד גירויים לכך: "שכל ממזר מרגיש שיכול להיות הוא מלך!" וכיוון שהצהוב אט-אט בארץ, נהפך להיות צהוב עמוק יותר ומצב הרייטינג משתין ומשפריץ מהראש. עוזר זה לדור, בתקופה הזאת, להיות אגרסיבי, ודורש חוצפה יותר. והמעניין, ליצור גירויים ל'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבוּלָּקָה' אין לתקשורת כל בעיה בזאת. אולם להילחם במלחמת חורמה, ללא ויתורים, בממסד ובבעיות השקופים והנזקקים והנצרכים ועוד… כוחם מאוד מוגבל. כי הצהוב לאורך זמן חדל מלהיות צהוב ומעניין יותר. כי לרייטינג אין המשכיות והתעניינות בהתמדה עד ליצירת לחץ שיכניס את מוסדותינו הבירוקרטים קצת לחמלה ושקיפות, לעזרה לאנשים שבאמת שקופים וזקוקים לתקשורת לוחמנית ללא הפסקה. מעדיפה לחפש דרך מילוט, בשיח, על 'כאוס דמיוני ברכבת', אותה רכבת שמחדשת בעבודה של כמה ימים, לטובת השנים, את המסילות והביטחון ונוחות הנסיעה, למען הציבור. אגב, גם בחו"ל נתקלתי בתופעות שכאלה. אף, באזור פריז היו עבודות של כשלושה חודשים לטובת תחזוקה ואחזקה ושדרוג… אז אנא חדלו מהבלטות, הדגשות ומהמצאות של 'כאוס' מיותר. ולתחושותיי איני טועה הפעם! וגם אם אין מספיק צהובים באותו שבוע (דבר שהייתכנות שלו נמוכה ביותר בארצנו החמודונת), ספרו על אנשים טובים באמצע הדרך. או, מכוערים, לטובת האיזון…

אריק יעקובוביץ'. מדבר על הכל. ותקנו אותו אם הוא טועה…