מבצע שכונתי: נלחמים על דירה לנכד

ערבות הדדית יוצאת-דופן של תושבי שכונת נאות שזר לא הצליחה לגרום לבית-המשפט לאפשר לנכד להמשיך ולהתגורר בדירת 'עמידר' שקיבלה הסבתא המנוחה

שכנים ושכנות, חברים, יו"ר ועד הבית, שוטר מקומי, מתפללים בבית-הכנסת, בעל המכולת השכונתי ואפילו מ"מ ראש העירייה, פאלי כהן, התגייסו בכדי לנסות ולשכנע את בית-המשפט כי הנכד התגורר בדירה בארבע השנים שקדמו לפטירת הסבתא וכי הוא זכאי למעמד של 'דייר ממשיך', אך ללא הועיל. בית-המשפט קבע כי עליו לפנות את הדירה. ברקע ממשיכה לרחף מצוקת הדיור בעיר, המובילה תושבים להילחם על דירות ישנות שניתנו לקרובי משפחתם בדמי-מפתח לפני עשרות שנים.

במרכז הפרשה עומדת דירה בשכונת נאות שזר, שניתנה לסבו של הנכד בשנת 1981, על-ידי חברת 'עמידר'. הסבא החזיק בדירה עד שנפטר בשנת 2004, ואז המשיכה להתגורר בה אשתו. לאחר שנפטרה הסבתא בשנת 2013, ביקשה 'עמידר', את הדירה בחזרה לידיה, אולם הנכד שמתגורר בה עם אשתו, סירב לפנות אותה תוך שהוא טוען כי רכש מעמד של 'דייר ממשיך' בשל השנים בהן התגורר יחד עם סבתו בדירה. 

הנכד פנה לוועדה חטיבתית בחברה בנוגע לזכאותו להחזיק בדירה, וזו פסקה כי הוא אינו מורשה להמשיך ולהחזיק בה, מכיוון שהתגורר עם סבתו המנוחה רק שנתיים טרם מותה. גם בקשה שהוגשה לוועדת אכלוס עליונה נדחתה כשהועדה מציינת כי על-פי גודל הדירה (4 חדרים) אמורה להתאכלס בה משפחה מרובת נפשות.

החברה הגישה תביעת פינוי נגד הנכד ואשתו, ובמקביל, הגישו בני-הזוג עתירה לבית-המשפט המחוזי בלוד (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) באמצעות עו"ד משה אבידר. בעתירה מבקשים בני-הזוג מבית-המשפט לבטל את החלטות הועדה ולקבוע כי מוקנית להם הזכות להמשיך ולהחזיק בדירה.

הנכד טען כי התגורר בדירה למעשה החל משנת 2003 וצירף, כאמור, תצהירים של גורמים רבים בשכונה התומכים בגרסתו, ביניהם שכנים ושכנות, שוטר שהצהיר כי ידוע לו שהנכד התגורר בדירה שנים רבות, המטפלת של הסבתא המנוחה, יו"ר ועד הבניין הוותיק, קרובי משפחה, מנהל המכולת השכונתית שהצהיר כי הנכד היה מתגורר עם הסבתא ועורך קניות עבורה, ואף של פאלי כהן.

מנגד, טענה חברת 'עמידר' כי דו"חות הביקורים שנערכו בדירה במהלך השנים מלמדים כי הנכד לא התגורר בה באופן רציף ועל-כל-פנים לא בארבע השנים שקדמו לפטירת הסבתא. דו"חות ביקורים של השנים 2007-2012 הוצגו לבית-המשפט, כאשר רק בדו"ח האחרון מצוין כי המנוחה הצהירה שהנכד מתגורר עמה.

לאחר ששמעה את טענות הצדדים, החליטה סגנית נשיאת בית-המשפט, השופטת ורדה מרוז, לדחות את עתירת הנכד. בהחלטתה היא הסתמכה על דו"חות הביקורים של 'עמידר' וייחסה להם חשיבות ואמינות תוך שהיא מציינת: "העדכונים מדי שנה, מלמדים על צלילותה של המנוחה והבנתה את השאלות שהופנו אליה. תשובותיה השתנו בהתאם למציאות חייה."

השופטת דחתה את טענות הנכד לליקויים שהתגלו לכאורה בדו"חות כאשר לדבריו המנוחה השיבה שבנה מתגורר עמה. לטענתו המנוחה דיברה ערבית וככל הנראה עורך הדו"ח התקשה להבינה. בשל כך אף חתמה על הצהרות שלא הבינה את פשרן.
 

אולם השופטת לא קיבלה טענה זו: "הליקויים לכאורה, עליהם הצביע בא-כוח העותר אינם מכרסמים בנכונות תוכן הדו"חות. עורכיהם עדכנו בכתב-יד את מועדי הביקור בדירה, כמו גם המועדים בהם ערכו הדו"חות. המועדים המודפסים, על פניהם, אינם משקפים אלא את מועד הדפסת טפסי הדו"חות, להבדיל ממועדי הביקורים ועריכת הדו"חות. תכני הדו"חות משקפים נכונה ובאורח אותנטי את המציאות. הכלל לפיו דו"חות ביקורי המעגל על פניהם, מהווים ראיה מוצקה להוכחת זהות המתגוררים בדירה – תקף לענייננו. העותר לא השכיל לסתור או לכרסם במהימנות הדו"חות."

השופטת אף התייחסה לתצהירים הרבים שהציג הנכד בפניה וציינה כי הם אינם מהימנים בעיניה: "מרביתם נוסחו באורח כללי, ללא ייחוס זמן. על כן אין בהם משום תמיכה בגרסת העותר. דירת משפחתו של העותר מצויה בסמוך לדירת המנוחה. אין חולק כי העותר בילה עתותיו כנער בבית סביו. מטבע הדברים, נוכחותו בדירה, כמו גם בבית-הכנסת, במכולת ובשכונה, הייתה מובנת מאליה לסובבים אותו. מהטעם הזה, אין בתצהיריהם הכלליים כדי ראיה למגוריו בדירה עם המנוחה."

עוד ציינה השופטת מרוז כי חלק מהתצהירים הנם של מקורבים לנכד, הרוצים בטובתו, ולכן אין לייחס להם משקל רב. לשיטת השופטת, הם אינם שקולים כנגד דו"חות הביקורים שהציגה החברה. 

בסיכום דבריה ציינה השופטת: "העותר לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח רצף מגורים של 4 שנים עם המנוחה עד למועד פטירתה. הגם שברי כי חי במחיצתה מעת לעת, אם כנער ואם כבוגר, הרי שאין בראיות שהביא כדי הוכחה לרצף המגורים הנדרש להוכחת קיום מעמדו כ'דייר ממשיך'. העותר מצוי במצב כלכלי דחוק. רצונו להמשיך ולהחזיק בדירת סבתו, בתנאים נוחים ומיוחדים, ולו על-מנת להביא לביסוסו הכלכלי, מובן. עם זאת, משפחות רבות בעלות נפשות מרובות, שהוכרו כזכאיות לדיור ציבורי – משוועות לדירה ויש לאפשר להן לממש את זכויותיהן."

השופטת החליטה שלא להשית הוצאות משפט, לאור מצבו הכלכלי של הנכד, שייאלץ למצוא פתרון מגורים חלופי במהלך החודשים הקרובים.