לחייך כל הדרך
עם כניסתנו לחודש אלול מסביר רב חב"ד יבנה, הרב יוסף יצחק לרר, כיצד בכוחם של תשובה, צדקה, חיבור ואמונה להפוך את ימי הדין לימי סליחה ורחמים ולהוביל אותנו לשנה טובה ומתוקה
נכנסנו לחודש אלול ואנו יוצאים לדרך של ארבעים יום, עד ליום הכיפורים – ימים של משפט ודין. השאלה המנקרת בלב כל אחד מאיתנו בפתחו של זמן זה היא: כיצד עלינו להיכנס לימים הללו? ביראה ובפחד מפני הדין הממשמש ובא, או שמא נכון יותר לגשת לתקופה זו בחיוך?
כשאדם מגיע לאולם בית המשפט, הוא ירא מהעונש והפחד מלווה אותו. גם אם יחבוש כיפה גדולה, יצטער צער רב על מעשי העבר ויתחייב בכל ליבו לשנות כיוון, התשובה שיקבל מחבר השופטים תהיה הערכה גדולה על החלטתו האמיצה להתחיל חיים חדשים ויפים – אך הערכה זו תתממש רק לאחר שימלא את עונשו וישלם את חובו לחברה מאחורי סורג ובריח. הצדק חייב להיעשות והחוק חייב להישמר.
ומה איתנו? אנו נכנסים לימי הדין האמיתיים. במהלך השנה החולפת הקדוש ברוך הוא העניק לנו חיים, בריאות ופרנסה, ואנו מצדנו מחויבים למלא את רצונו. אולם כולנו יודעים שלא תמיד עמדנו במשימות, ולעיתים קרובות אנו מגלים כי חשבוננו הרוחני נמצא ב"מינוס" לא קטן.
מה חדש?
השאלה הגדולה היא כיצד אנו מגיבים כשהעסקים אינם זורמים. ישנם אנשים המתחברים לבעיות, שוקעים בתוכן ומטביעים את עצמם בייאוש, וישנם אנשים מסוג אחר – אלה המתחברים לפתרונות ומחפשים כל דרך לעלות למעלה, להתרומם ולנצח. כדי להשתייך לקבוצה השנייה, החיובית והבונה, עלינו להיות אופטימיים באמת, להאמין ביכולתנו לפרוץ קדימה ולצד זאת לרכוש את הידע הנדרש כדי לפלס את הדרך הנכונה.
כשנכנסים לחודש אלול, למרות ימי הדין ולמרות הידיעה הברורה שה"מינוס" שלנו גדול מול הציווי האלוקי, בהחלט אפשר וצריך לחייך. כיצד? על ידי כך שנלמד כיצד דווקא הימים הללו מסוגלים להרים ולקדם אותנו. עלינו ללמוד כיצד לבצע משימות מעשיות שיעבירו אותנו מימי דין לימי סליחה ורחמים.
הרמב"ם פוסק: "צריך כל אדם שיראה עצמו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת – הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". לכן נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה בתקופה זו יותר מאשר בכל ימות השנה.
מהי מעלתה הגדולה והסגולית של מצוות הצדקה על פני מצוות אחרות, כמו תפילין ושבת? הרבי מסביר זאת בבהירות: אנו זקוקים לנתינת הצדקה כדי לשנות את פני המשפט. אנו מבקשים לעבור מדיון של "צדק" יבש, שבו קיים חשש גדול שהאדם יורשע בשל מעשיו, לדיון של חסד ורחמים.
הצדקה שאדם נותן משנה את חייו של האחר מקצה לקצה. היא מאכילה את ילדיו של הנזקק ומרוממת אותו נפשית. היא מעבירה אותו ממצב של "מובטל", המרגיש שקוף וחסר ערך, ליכולת לראות מול עיניו עתיד של עבודה, יצירה וחיים חדשים. כשהקדוש ברוך הוא רואה אדם שנותן חיים לאחרים ויוצר עולם טוב יותר, הוא חותם אותו ביום הדין לחיים טובים, ללא קשר למה שהיה עד כה.
חכמינו אומרים על הפסוק "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל": אם אדם מסייע לנזקק, הוא למעשה נותן לה' הלוואה. הבורא מחויב לפרנס את כל ברואיו, ואם אנו עושים זאת עבורו – בוודאי שהוא לא יישאר חייב לנו.
הצדקה, מעבר לקידום הזיכוי ביום הדין, מביאה אותנו לברכה גדולה – לעושר. בפרשת "ראה", העוסקת בין היתר בצדקה, נאמר "עשר תעשר" – מצווה להפריש עשירית מהרווחים. כשילד קטן שאל את דודו, רבי יוחנן, על כפל הלשון, ענה לו הדוד: "עשר בשביל שתתעשר". כששאל הילד אם מותר לנסות את ה', השיב לו כי זו המצווה היחידה שעליה נאמר: "בחנוני נא בזאת".
לקראת השנה החדשה עלינו למלא את מצברי האושר והעושר שלנו, ולדאוג שהמאזנים הפרטיים והכלליים שלנו ייטו לכף זכות. הדרך לכך נמצאת בראשי התיבות של חודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". אנו מתקרבים לה' באמצעות הוספה במעשים טובים, והוא מתקרב אלינו ומעניק לנו מידו הפתוחה.
בואו נעצור לרגע, נפשפש במעשינו ולא נתבייש לומר: "טעינו". לטעות ולבקש סליחה זו אינה חולשה, אלא עוצמה גדולה. אם נעזור לחלש, נכבד את מי שחושב אחרת ונזנח את ה"מפלגות" – מלשון פילוג – לטובת חיבור אמיתי בין השבטים, השונים זה מזה אך משלימים זה את זה, בעזרת השם נזכה כולנו לשנה טובה, לכתיבה וחתימה טובה ולשנה מתוקה.
שבת שלום!