להתחיל מבראשית: פרשת השבוע

פרשת השבוע היא אחת מתוך 54 'פרשות' אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה, מדי שנה בדיוק. נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית-הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת 'מנחה' של השבת הקודמת ובתפילת 'שחרית' של ימי שני וחמישי שלפני השבת

ויחי

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מ"ז-כ"ח)

כשיצא יוסף מאביו היה בן י"ז שנה, כפי שכבר נכתב בפרשת 'וישב', ומאז מכירת יוסף על-ידי אחיו היה יעקב מתאבל מרה על יוסף, שבכל זמן שהיה יוסף במחיצת אביו, "ויהי יוסף יפה תואר ויפי מראה", היה יעקב מתנחם על רחל אמו, שאהב אותה אהבת נפש. מפני שיוסף היה דומה לרחל אמו, וכשהיה רואה את יוסף היה שוכח את כל צערו כאילו לא נצטער מעולם. ולכן, כשנמכר יוסף והורד מצרימה היה מתאבל ונזכר בכל צרותיו, והיה בוכה בכל יום ואומר: כיצד אבד בן יקיר כמו יוסף בן י"ז שנה, ולכן שימח אותו הקב"ה במצרים, וחי שם י"ז שנה.

ובשל כך, מודיענו הכתוב, שהקב"ה גומל לכל אדם לפי המצוות שעשה, מידה כנגד מידה. ומאחר שיעקב אבינו גידל את יוסף י"ז שנים, שנחשב כצדקה לזון הבנים הקטנים. לכן זכה יוסף ופרנס את אביו במצרים י"ז שנים.

"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מ"ז-כ"ט)

מפסוק זה אנו למדים שעיקר חייהם של הצדיקים הם בעולם הבא. ואילו הימים שהם חיים בעולם הזה, אין להם חשיבות כלל וכלל. ולכן הצדיקים נחשבים בעולם הזה כגרים שנמצאים בארץ לא מגורם, שבכל הזמן מחשבתם איך, ומתי לחזור לחיק משפחתם ועירם, וארץ מולדתם. ונשים לב שהצדיקים מזכירים מותם בפיהם. והטעם לכך שיודעים שלא יוכלו להגיע לידי שלמות, כל עוד הם נמצאים וחיים בעולם הזה, עולם ההבל. ועד שלא יגיעו לעולם הבא, עולם האמת.

יעקב מברך את בני יוסף. ציור של רמברנדט (1656)

וחכמים אומרים שביקש יעקב אבינו מהקב"ה שיאריך לו את ימי חייו בכדי שיוכל ללכת לארץ ישראל ולא ימות במצרים, והקב"ה השיב לו שדבר זה לו יינתן לו, מפני שקרבו ימיו למות. והראיה לכך מהפסוק בפרשה הקודמת "ויאמר אנכי אלוהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם: אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך (מ"ו-ג'-ד'). אם נשים לב בפרשיות קודמות, כתוב שיצחק חי מאה ושמונים שנה, ואברהם גם היה צריך למות בגיל מאה ושמונים, אלא שהקב"ה קיצר חמש שנים מחייו שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה, והלא הקב"ה הבטיחו שימות בשיבה טובה. יעקב מת בגיל מאה וארבעים ושבע, לא כמו אבותיו. הפרש של שלושים ושלוש שנים פחות מאבותיו.

אם נחזור לפרשת השבוע 'ויצא', בשעה שהשיג לבן את יעקב בהר הגלעד ובא אליו בטענות שגנב את לבבו ונהג את בנותיו כשבויות חרב, ובא בטענות נוספות ליעקב שגנב את אלוהיו, אמר לו יעקב "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" – המילה יחיה בגימטרייה  33 ויעקב לא ידע שרחל אהובתו לקחה את התרפים, ולכן מתה בגלל קללת יעקב. והקב"ה מידה כנגד מידה קיצר מחייו שלושים ושלוש שנים. (המילה יחיה) יעקב משביע את יוסף שיעשה אתו חסד, ולא יקבור אותו במצרים.

מפרשים חכמינו שידע יעקב שעתידה מצרים ללקות בעשר מכות ואחת המכות היא כינים, וחשש יעקב שלא יעמיקו לקוברו, ואז יהיה לו צער מהכינים, חשש נוסף היה ליעקב שהמצרים יעשו אותו אלוה חס וחלילה. בגלל שנוכחו לדעת במעלת יעקב שפסק הרעב בעת בואו למצרים. גם נזכיר את ברכת יעקב לפרעה, שבכל פעם שפרעה היה מגיע לנהר מצרים, נילוס. המים היו עולים לקראתו ומשקים את כל מצרים.

דבר נוסף, מדגיש יעקב ליוסף את המצווה של חסד אמת, בשבועתו אליו. החסד שעושים עם המתים. חסד שמי שעושה אותו אינו מצפה לגמול ושכר על כך. ויעקב ביקש לזכות את יוסף במצווה זו, ולכן השביע לקבור אותו בארץ כנען, יעקב ידע שזו טרחה ובכל זאת לא חסך זאת מיוסף. בנוסף, השביע את יוסף שיעלה את גופו כשהוא שלם ושלא יחכה עד שיתעכל בשרו, שיקבור אותו שלם במערת המכפלה.

ואם נשאל מדוע לא ציווה את ראובן שהיה הבכור, או את יהודה, שהיה החשוב בשבטים? התשובה לכך היא שיוסף באותו זמן היה מלך מצרים, והייתה קיימת האפשרות שפרעה לא ייתן רשות לראובן, או יהודה. ובנוסף, חשש שמא בני עשו יבואו לתבוע את הקבורה במערת המכפלה, ומיוסף יפחדו. לכן ציווה את יוסף ולא את אחד מאחיו.

יהי רצון שתיכנס בנו אהבת הארץ, כפי שהייתה טבועה ביעקב אבינו, ונרבה אהבה, בין איש לאחיו, לחבריו ומשפחתו, ובכך יזכנו הקב"ה ויחיש את משיח צדקנו בקרוב.

שבת שלום ומבורך