להתחיל מבראשית: פרשת השבוע

פרשת השבוע – כי תבוא

"והיה כי תבוא אל הארץ" (כ"ו-א')
"עשה מצווה זו שבשכרה תכנס לארץ" (ספרי). בני-ישראל לא התחייבו להביא ביכורים אלא לאחר שהתיישבו בארץ ישראל. ברם, מרגע שקיבלו עליהם בני-ישראל, עוד לפני הכניסה לארץ, שיקיימו את המצווה ברגע שיכנסו לארץ ישראל, זכות המצווה הזאת סייעה בידם כי יוכלו להיכנס לארץ (מלבי"ם).

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נתן לך" (כ"ו-ב')
מצינו בגמרא, שהנותן מתנה לאדם חשוב הרי זה מקבל הוא ממנו, שכן אדם נהנה שאדם חשוב קיבל את מתנתו (קידושין ז'). לפיכך אמרה תורה על הבאת הביכורים "ולקחת", שכן האדם לוקח מהשם יתברך את ההנאה מכך שזכה להביא לפניו מתנה. וגם זה פשוטו של  הפסוק: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'." (פסוק י'). זה שאני מביא לך את ראשית פירותי, הרי זה "אשר נתת לי" שאתה נותן לי… (נחל קדומים). 

"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (כ"ו-ה')
לפני שבא אדם לומר דבר מה לפני השם יתברך, עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במעוט ערכו ושפלותו. "וענית" היינו שתכניע את עצמך תחילה, ואח"כ "ואמרת לפני ה'" (תפארת שלמה).

הבאת הביכורים. כי תבוא

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" (כ"ו-ט')
היה צריך להיות כתוב ההיפך, שהרי תחילה נכנסו בני-ישראל לארץ ישראל ורק לאחר מכן הוקם בית המקדש? ברם, תרגום יונתן אומר על הפסוק: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" שבליל פסח הראשון נשאו העננים את ישראל אל מקום המקדש ושם אכלו את קרבן הפסח. יוצא שעוד שלפני "ויתן לנו את הארץ הזאת, כבר נתקיים: "ויבאנו אל המקום הזה".

"אשקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך ישראל" (כ"ו-ט"ו)
שמקיים אדם מצוות ביכורים, יודע ומבין הוא שאין המצווה הזאת נוגעת דווקא לפרי האדמה בלבד, אלא גם לפרי הבטן, שיש להקריב לפני השם יתברך את ביכורי שנות ילדותם, בעודם רכים, ולקרבם אל הקדושה על-ידי חינוך תורני כראוי. אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא "בבנים ובבנות"- שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם… (אבני אזל).

הפטרת תבא (ישעיהו ס')

"ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי" (ס'-כ"א)
מצינו בספרים הקדושים, שאם אין אדם הולך בדרך הישר, חוזרת נשמתו ומתגלגלת לעולם הזה שוב ושוב, עד שהיא נצרפת ובאה על תיקונה. זהו שמרמז כאן הכתוב: "ועמך כולם צדיקים"- ואם תשאל: הכיצד? והלא רואים אנו גם רשעים? הרי התירוץ: "נצר מטעי" נצר חוזר וניטע פעמים רבות ("מטעי" לשון רבים) – היינו, נשמה חוזרת כמה וכמה פעמים לעולם הזה, עד שאפילו הרשעים הופכים לצדיקים… (הרב מהר"מ מזרחי).

שבת שלום