להתחיל מבראשית: פרשת השבוע

פרשת השבוע היא אחת מתוך 54 'פרשות' אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה, מדי שנה בדיוק. נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית-הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת 'מנחה' של השבת הקודמת ובתפילת 'שחרית' של ימי שני וחמישי שלפני השבת

פרשת השבוע – מטות ומסעי

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציווה ה'." (ל'-ב')

בפרשה הזאת מודיעה לנו התורה דיני הנדרים והשבועות, כיצד צריך אדם לנהוג בהם. נשאלת השאלה למה נסמכה פרשת נדרים ושבועות לפרשה הקודמת, שסיימה בענייני המועדות, שמסיים הכתוב שם בעניין חג הסוכות שהוא החג השמח ביותר מכל החגים, בגלל שהוא גם חג האסיף, שאז בזמן הזה האדם אוסף את תבואתו מהשדה, את התירוש, היצהר, והיין. וידוע הדבר שבמקום שיש אכילה ושתייה יתרה, מרקד שם היצר הרע ומתחיל לפתות את האדם לסור מדרכו הטובה. נלמד מאיוב שבזמן שעשה משתה העלה עולות כמספר בניו שמא חטאו בגלל ריבוי האכילה והשתייה. ומהטעם הזה, החכמים הקדמונים נוהגים היו לשבור כלים של בדולח בשעת סעודות שמחה, כדי שיתעצבו קצת האנשים ולא יבואו לידי חטא מרוב האכילה, ותיכנס בם יראת שמים. ומה הקשר לנדרים ולשבועות לעניין המועדות וריבוי האכילה והשתייה בעת השמחה? בעת השמחה יצר הרע מפתה את האדם לשתות הרבה יין, ואז, מתוך ריבוי היין, יכול לבוא ולהישבע, או לנדור נדר, וזו הסיבה לסמיכות הפרשה לעניין המועדות.

"וידבר ה' אל משה לאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך" (ל"א, א'-ב')

אמר הקב"ה למשה: אחרי שהודעתי אותך דיני נדרים ושבועות שאפשר להתירם בתנאים מסוימים, אל תחשוב לעצמך שאני יכול להתיר את השבועה שנשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל. דע לך בבירור ששבועתי עומדת ואין אני חוזר בה, אבל אני ממתין לנקמה שתנקום תחילה במדיין ואחר תיאסף אל עמך. עלינו לשאול את עצמנו מדוע רק מדין מוזכרים כאן, ומואב, שכידוע התחילו בעניין, לא מוזכרים. ועוד שמדין גרמו לכך שעשרים וארבעה אלף מישראל אבדו, בגלל שהחטיאו את ישראל בזנות ובעבודה זרה. ולכך נאמר שהמחטיא את חברו גרוע יותר מן ההורגו. שההורגו אינו יכול להרוג אלא את גופו בלבד, והמחטיאו מאבד נפשו, כלומר, מוציאו גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא. מואב רצו להרוג את עם ישראל בגלל שפחדו מהם, ולכן הקב"ה מצווה את ישראל אל תצר את מואב ואל תתגרה בהם. מהסיבה שמואב לא רצו להחטיא את ישראל, אלא להורגם בלבד, ובנוסף היה עתיד לצאת ממואב דוד המלך. לכן לא רצה הקב"ה לגעת ולהזיק למואב, אלא אמר: המתינו קצת, שכן עתיד לצאת מהם אחד שינחית עליהם מהלומה. המדיינים, לעומת זאת, גרמו שני דברים: האחד שהחטיאו את עם ישראל, והשני שגרמו לנפילת כ"ד אלף מבני ישראל. ולכן, צריך להינקם בהם פעמיים. ולכן נכתב: נקום, נקמת בני ישראל.

ידוע שהקב"ה מקפיד יותר על כבוד הצדיק מאשר על כבודו, דוגמה לכך ירבעם בן נבט, בגלל שפגע בנביא – יבשה ידו, ולא בגלל הסיבה שעבד עבודה זרה. וכאן הקב"ה חס על מותם של כ"ד אלף מבני ישראל, שעל מותם הוא הצטער יותר מהסיבה, ולכן אמר למשה: נקום נקמת בני ישראל, אבל משה, מפני הענווה שבו, אמר ההיפך: לתת נקמת ה' במדיין, אנו צריכים להילחם למען כבוד ה' יתברך.

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון" (ל"ג-א')

בשעה שהתקרבו בני ישראל להיכנס לארץ, היה זה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, אמר הקב"ה למשה שימנה את כל המסעות והמקומות שחנו בהם מאז שיצאו ממצרים ועד שנכנסו לארץ ישראל. וגם יכתבו בתורה את המקומות שהכעיסו לפני השם יתברך והמקומות שנעשו לבני ישראל נסים ויתנו שבח והודיה לקב"ה על כל זה ולא יהיו כפויי טובה. ועוד טעם נוסף יש לדבר, כל המסעות נכתבו כדי להודיע לדורות הבאים הנסים שעשה הקב"ה לישראל בהיותם במדבר, שאותם הדורות שהיו במצרים ראו בעיניהם כל מה שאירע, אבל הדורות הבאים, שיבואו אחריהם, יעבור זמן רב, וחלילה עלולים להכחיש אותם הנסים ויאמרו: זה שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה אינו פלא גדול כל כך, שהרי אנו רואים ערבים הגרים במדבריות, מפני שהם סמוכים לישוב, ויש שדות לחרוש ולזרוע וכן עשב לאכול, ובארות מים וכל הדברים הנחוצים לקיום. וכדי להוציא הטעות מלבם של הכופרים, שאינם מאמינים בנסים מעל הטבע, הודיע הכתוב שבמדבר שהלכו בני ישראל לא היה כמו מדבר אחר שנמצאו בו דבר מאכל, אלא היה מדבר צחיח ויבש ומלא נחשים ועקרבים, כפי שנאמר "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש" "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון" (במדבר כ').

שבת שלום ומבורך