להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – ויקרא
מאת: מאיר בר-כוכבא
פרשת השבוע – ויקרא
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר" (א'-א')
שואלים המפרשים: מה הטעם שמתחילים ללמד תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משיבים המפרשים: משום שבפרשה זו מדובר על קורבנות שהם 'טהורים', והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון. אם כך, יבואו טהורים ויעסקו בפרשת 'טהורים'. בנוסף, ממשיכים המפרשים ואומרים שבכדי לחנך ילדים לתורה ולמצוות, מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קורבנות ולמסור את נפשו, עליו לשלם הוצאות שכר לימוד, הסעות, ספרים וכדו', גם אם זה מצריך אותו לחסוך מפת הלחם שלו. וכן, להסיר ממנו את הדאגה לילד, שמא מפסיד דברים אחרים (את הילדות שלו) אלא להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך, מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת הקורבנות, כדי לרמוז להורים שיהיו מוכנים ונכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה (אבני אזל). מוסיף ואומר הגאון רבי מאיר שפירא ז"ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", והסיבה לכך שהוריהם של תינוקות הללו מוסרים תמיד את נפשם כדי לחנכם לתורה ולמצוות. הם משלמים שכר לימוד, מתוך צער, וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כוח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה "ומהם תצא תורה". לפיכך נכתבה המילה "ויקרא" באלף זעירא, כדי לרמז בזה, להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית, כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא (כלי יקר).
מה חדש?
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א'-ב')
מה שהאדם מקריב מגופו- שיש לו הכנעה ולב נשבר- הוא זה הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, הקב"ה לא חפץ בו, "אדם כי יקריב מכם", אם מקריב מתוכו, מן האני שלו, אזי הרי זה קרבן לה'… (ספורני). הרמב"ן אומר כי עניין הקרבן הוא כאשר רואה האדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את איבריה, וחושב הוא בלבו כי כך היה צריך לעשות לו בגלל חטאיו. אך חסד מבורא עולם שהוא מקבל את הבהמה, במקומו, בתור כפרה על חטאיו, וזהו שאמר הכתוב : "אדם כי יקריב מכם". לאמיתו של דבר ראוי הקרבן להיות "מכם" מגופו של האדם, אלא עושה הקב"ה חסד עם האדם ואינו דורש שיקריב את עצמו אלא שיקריב בהמה תחתיו… (אלשיך). אם נשים לב לפסוק היה ראוי יותר לומר: "אדם כי יקריב קרבן לה'". מסבירים המפרשים שהכתוב רומז לנו שבשעה שאדם רוצה לקרב עצמו לעבודת ה', עליו להקריב את כל ישותו ולבטל את כל חושיו ורגשותיו מפני ה' יתברך, שבכל זמן שהאדם נותן את דעתו על "האני" אי-אפשר לו להתקרב אל הקדושה. אבל בשעה שהאדם מקריב את "המכם" אז הריהו "קרבן לה'… (אזור אליהו).

העלאת קורבנות. פטר פול רובנס
הפטרת ויקרא (ישעיהו)
"עז זו יצרתי לי… ולא אתי קראת יעקב" (מ"ג-כ"א, כ"ב)
את טענת השם יתברך כלפי עם ישראל אפשר להסביר על-פי משל: אברך צעיר אחרי חתונתו יצא פעם לשוק, לתור אחרי עסק ומסחר כלשהוא. ראה חנווני אחד מוכר אגוזים במחיר של ארבעה זהובים לליטרה. עמד האברך והירהר לנפשו: הן מחציתם של האגוזים קליפות, נמצא שהקונה משלם בעד חצי ליטרה קליפות אגוז סך של שני זהובים. אם כך הגיע למסקנה שכדאי לאסוף את הקליפות מפח האשפה ולמכרן במחיר של ארבעה זהובים לליטרה, וזה יהיה רווח נקי, שכן הקליפות לא יעלו אלו פרוטה אחת. האברך אמר ועשה. הלך ואסף מלאי גדול של קליפות אגוז ועמד בשוק למכור אותן. עד מהרה נתקהלו מסביבו הרבה עוברים ושבים וצחקו על 'הסוחר המוזר'. "שוטה מופלג שכמותך" הטיחו בו האנשים "בשביל פנים האגוז אנו קונים את קליפתו, אבל איזה פתי יקנה קליפות בלבד?" בא הנביא וטוען בשמו של הקב"ה "עם זו יצרתי" בראתי את העם הזה אך ורק למען תכלית אחת וברורה כי "תהילתי יספרו" שהיא למעשה תכלית הבריאה. כל עצמה של הגשמיות היא להשיג את המטרה הרוחנית, והנה לבסוף "ולא אותי קראת יעקב", נשארת רק עם הגשמיות בלבד, ומה תועיל לך הקליפה בלבד? (ליקוטים יקרים).
מוריי ורבותיי, אנו צריכים ללמוד מזה דבר חשוב מאוד: אנו רצים כל הזמן אחרי הגשמיות, אחרי החומריות, ומה עם הרוחניות? עלינו להסיר מאיתנו את הקליפות ולהתרכז בתוך האגוז, הגשמיות, המטרה, ובכך הקב"ה יחיש את משיח צדקנו בקרוב.
שבת שלום ומבורך