להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – במדבר

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א'-א')

בשלושה דברים ניתנה תורה: באש, במים ובמדבר (מדרש רבה). הקו המאפיין של עם ישראל הוא זה שמיום היותו לעם- גילה תמיד מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו. בני ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו חייהם, כל אימת שהכריחו אותם, רשעי האומות, לבגוד בתורתם ובאמונתם. כוח זה ותכונה זו של עם ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי ימי העם: אברהם, אבי האומה, נזרק לכבשן האש ע"י נמרוד בגלל אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני האדם, אמונה טהורה בבורא עולם, אמונה אמיתית ללא כחל וסרק, ובזה נטע את הכוח של מסירות הנפש בבניו אחריו. ואם זה היה צעד של יחיד נעלה, מורם מעם, הרי בא המאורע השני, של קריעת ים סוף, שאץ, קפץ, עם שלם, אל תוך הים הסוער, "דבר אל בני ישראל ייסעו" – לפי ציווי האל. אם זה היה ניסיון של רגע, הרי בא אחריו המאורע השלישי, כאשר בני ישראל הלכו למדבר שממה, שורץ חיות רעות,נחשים ועקרבים, ללא מזון ומים, לתקופה ממושכת, רק מתוך אהבתם ומסירותם לבורא עולם. כפי שאומר הכתוב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב'-ב'), הודות לשלושת הניסיונות הללו של "אש" הכבשן, "מים" של ים סוף. "המדבר" שבו הלכו בני ישראל תוך מסירות נפש בעד דבר האלוהים – ניתנה להם התורה כקניין עולם. שלושת הניסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל. (הרה"ג מהר"ם שפירא מלובלין ז"ל).

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (א'-ב')

בשעה שקיבלו בני ישראל את התורה- נתקנאו, אומות העולם, בהם, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם את פיהן הקב"ה ואמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שבני אדם מביאים. לכך מנאן בראש הספר הזה אחר המצוות. "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל", שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן (ילקוט). אמרו חכמינו: "לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצים ובאים אומות העולם… ואומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה כפי שעשית לישראל?… מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו פירוש שבע מצוות של בני נוח שקבלתם מתי קיימתם? (עבודה זרה ב'). משל למה הדבר דומה? לאב שחלו אצלו בנו ובן חורג, רשם להם הרופא סם מריר ששניהם סירבו לגמוע אותו, הכריח האב את בנו לגמוע את הסם ואכן הוא נתרפא מהר, ואילו את הבן החורג לא הכריח לשתות את התרופה המרירה, ולכן נמשכה מחלתו זמן רב יותר. לאחר מכן שאל הבן החורג את האב: מדוע לא הכרחת גם אותי לגמוע את הסם? השיב לו האב: בשעתו כבר הכרחתיך לגמוע סם טוב ומתוק ופלטת אותו, לפיכך לא רציתי להכריח אותך לגמוע את הסם המריר. אומות העולם גם הן יטענו כך: אמנם היינו סבורים שהתורה מרה היא, אולם אתה ידעת כי טובה היא ומתוקה,מדוע לא כפית אותה עלינו? מיד משיב להם הקב"ה: הן כבר נתתי לכם שבע מצוות אשר טעמתם מהן וראיתם כי טובות הן, ואף-על-פי-כן מיאנתם לקיימן, הרי לא היה אפוא כל טעם לכפות עליכם עוד 613 (תרי"ג) מצוות. זוהי הכוונה שבדברי הילקוט, שואלות אומות העולם מדוע זכה עם ישראל בתורה, הרי אף הם לא רצו לקבלה והוכרחו, כפה עליהם הר כגיגית, אם כן גם אותנו היה צריך להכריח? משיב להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, וזכרו כיצד נהגו אבותיכם בזמנם ביחס לשבע מצוות שקיבלו, והשוו אותם לעומת אבותיהם של עם ישראל, אשר קיימו את התורה עוד לפני שניתנה להם, כי אז תבינו היטב למה את ישראל הכרחתי לקבל את התורה ואתכם לא הכרחתי… (שער בת רבים).

מוריי ורבותיי, מעיון מעמיק על מסירות הנפש של עם ישראל בכל הדורות ואף בדורותינו, על התורה ועל היהדות, אני שואל את עצמי: היכן נעלמה לה מסירות הנפש של עם ישראל לארצו? היכן נעלמה לה מסירות הנפש על השמירה על המקומות הקדושים לנו? היכן בא לביטוי נושא ישוב הארץ? כל אחד יעשה חושבים לעצמו, וישאל את עצמו: מה עשיתי למען יישוב הארץ? מה עשיתי למען שמירה על המקומות הקדושים שלנו? 
                                                                      

שבת שלום ומבורך