להתחיל מבראשית: פרשת השבוע – בהר -בחוקותי

אדם עלול לחשוש שמא יבוא לידי הפסד בעטייה של שנת השמיטה, מאחר שלא יזרע ולא יקצור את שדהו שנה שלמה. לפיכך אמרה תורה: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" (פסוק ו', ז') אף-על-פי שלא תעבד את שדך, בכל זאת יהיה לאכלה במידה מספקת, לך ולביתך, ואפילו לבהמה ולחיה. יתרה מזאת, שנת השמיטה תשפיע ברכה על כל ששת השנים הבאות, "וציוויתי  את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים", לפיכך נקראת שנת שמיטה 'שבת', ורש"י מוסיף שם: "שבת לה'" – לשם ה', כמו שנאמר בשבת בראשית (פסוק ב') כי כשם ששבת קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע "כל שיתא יומין מיניה מתברכין" – פירוש שכל ששת ימי השבוע מתברכין מהשבת, לפיכך נקראת 'שבת ברכה'. כך גם שנת שמיטה, אף אם אין עושים בה מאומה הריהי משפיעה שפע של ברכה לעצמה וגם לששת השנים הבאות.
 

הוא הדבר שהיה בסיני, כל ההרים הגבוהים והרמים אצו והשתדלו שתינתן התורה עליהם כפי שמופיע שם בתהילים "למה תרצדון הרים גבנונים", ואילו הר סיני, מפאת שפלותו, פרש לצדדים ולא עשה דבר. לפיכך זכה יותר מכולם, שעליו תרד השפעת הקדושה לעולם. אם כן, יש עניין שמיטה אצל הר סיני. גם הר סיני וגם שנת השמיטה, אינם עושים דבר, ואף-על-פי-כן משפיעים קדושה וברכה לאחרים… (אמרי שפר).

יש עניין שמיטה אצל הר סיני, לפי ששמיטה מהווה ראיה ברורה לכך שהתורה ניתנה מן השמים ולא שבדה אותה, חלילה, משה רבנו, מלבו. שכן, מי אנוש ויעיז להבטיח כזאת: "וצוויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלוש השנים"? רק הקב"ה, הכל יכול, אפשר לו להבטיח הבטחה כזאת. הרי אפוא יש בשמיטה משום ראיה שהשם יתברך נתן את התורה על הר סיני… (חתם סופר).

הפטרת בהר (ירמיה ל"ב)

"גדול העצה ורב העלילייה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ל"ב-י"ט)
אם אדם עובר עבירה והוא מתחייב מיתה בידי שמים, מביא השם יתברך בחשבון את הוריו, אשתו ובניו וקרוביו, אשר לא חטאו, כי יצטערו צער גדול לכשייענש שאר בשרם. לפיכך, אין השם יתברך מעניש אדם אלא אם כן שקל וחישב תחילה, שלא ייגרם צער לאיש מן הקרובים יותר מכפי הראוי לו. זוהי הכוונה שבפסוק: "גדול העצה ורב העלילייה", רק אתה, אלוהים, הינך גדול העצה ורב העלילה כזה לשקול היטב בבואך להעניש אדם "לתת לאיש כמעשהו וכפרי מעלליו", שכל אחד יסבול מזה רק כפי הראוי לו בהתאם לדרכיו ופרי מעלליו… (הרה"ג מהר"א יצחקי ז"ל).

לאור כל הכתוב לעיל, מוריי ורבותיי, כל אחד צריך לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו, לדעת מה הוא עושה, האם מתנהג כראוי עם הזולת, אדם עם חברו, מפני שיש בורא לעולמנו, שמשגיח ורואה, ובסופו של דבר נותן לאיש כמעשהו וכפרי מעלליו. בואו נרבה באהבת חינם, ולאחיו יאמר חזק, והקב"ה יחיש משיח צדקנו בקרוב, אמן.

פרשת השבוע – בחוקותי

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (כ"ו-ג')

אם תהיו עמלים ועוסקים בתורה – נקל יהיה לכם להיזהר במצוות לא תעשה. עסק התורה כשלעצמו מציל מן היצר הרע, כפי שאמרו חכמינו: "בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא…" (מלא העומר).

אדם, כשהוא נכנס לפני המלך, לבקש ממנו בקשה, הריהו עומד לפניו באימה וביראה. אולם, כשנכנס בעל מלאכה לארמון המלך לעשות מלאכה כלשהי, הריהו נוהג כמנהגו ועושה את מלאכתו כתיקונה. שכן, אם יהיה עליו לעשות את המלאכה בפחד ומתוך הכנעה, כיאות לפני המלך, הרי לא יוכל לבצע את המלאכה כראוי. אם אדם מקדיש את כל עתותיו רק לעסק התורה- הריהו עושה מלאכת השם ויכול לנהוג מנהג חירות, כפי שאמרו חכמינו: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אבל אם אדם עוסק בענייני העולם, אף שהוא עושה אותם לשם שמים, הרי עליו לנהוג זהירות יתרה ולהיות שרוי תדיר במורא, שלא יתכוון להנאתו האישית, וכך צריך הוא לעמול קשות כדי שיהיו מעשיו כשרים באמת. והיינו: "שתהיו עמלים בתורה", יהא עליכם לעמול הרבה כדי שיהיו מעשיכם לפי התורה… (הה"ק ר' משה ליב מססוב ז"ל). אפילו כשאדם בא לקיים מצווה, עליו לשקול, תחילה, בדעתו, אם מצווה זו יאה לו ואם היא נעשית במועד הנכון.

ישנן מצוות שאינן מתאימות, אלא לתלמידי חכמים, ומאידך, ישנן מצוות שתלמיד חכם לא צריך לקיימן, כגון: פריקה וטעינה. אם, למשל, יקום אדם בבוקר ומיד יחטוף ויתעטף בטלית ותפילין, ללא ההכנה הראויה הרי אין מצווה זו נעשית כתיקונה (נטילת ידיים לפני כן, ניקוי הגוף וכדו'), כך צריך אדם לשקול תמיד בדעתו, אם יש לעשות את המצווה וכיצד יעשה אותה. "חשבתי דרכי" ורק לאחר מכן "ואשיבה רגלי אל עדותיך" לפיכך אמרה תורה: "אם בחוקותי תלכו" צריך אדם לחשב תחילה "אם יש לעשות את המצווה, ולא שיעשה בחטיפה וללא כל חישוב… (בשם הה"ק מהרר"י ז"ל מוורקה).

"ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו" (כ"ו-ד')

עץ השדה הן אילני סרק שעתידיו לעשות פרי (רש"י) הדין הוא, שאם מברך בורא פרי האדמה על פרי העץ גם כן יצא ידי חובתו, שהרי בעצם גם פרי העץ צומח מן האדמה. והנה, כיוון שנאמר כאן: "ונתנה הארץ יבולה" הרי ממילא גם פרי העץ בכלל זה, למה, אפוא, נאמר שוב: "ועץ השדה ייתן פריו"? אלא עלינו להסיק מזה ש"עץ השדה" אם פירושו עץ פרי, כי אם אילני סרק שעתידים לעשות פרי… (ילקוט האורים בשם שארית יעקב).

"ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם" (כ"ו-ה')

חכמינו אמרו: "אכול שליש ושתה שליש והנח (השאר) שליש, שאם תכעס תעמוד על מילואך (גיטין ע'), כלומר, אל יאכל אדם אכילה גסה, אלא  ישאיר תמיד שליש מסעודתו, כדי שלא יבוא לידי סכנה כאשר יכעס, לפי שהכעס עלול להזיק לאדם כשכרסו מלאה. הכעס והרוגז הם קללה אופיינית של הגלות, כפי שאמר הכתוב: "ונתן לך ה' לב רגז" (דברים כ"ח-ס"ח) ומעירים חכמים על כך. לפיכך אמרה תורה: "ואכלתם לחמכם לשובע" – אתם תוכלו לאכול לשובע מבלי לחשוש מפני הכעס שכן "וישבתם לבטח בארצכם" ולא תבואו כלל לכלל כעס ורוגז…  (תפארת יהונתן) זהו גם פשוטו של הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר" (משלי י"ג-כ"ה). הצדיק, שאין דרכו לכעוס, יכול לאכול לחמו לשובע ללא כל חשש, ואילו הרשע, שדרכו לכעוס תמיד, עליו למעט באכילה למען תחסר בטנו כי חושש הוא פן יזיק לו הכעס… (שם).

אלומות חיטה עם קוצר – ואן גוך – מוזיאון טולדו לאומנות 1888. נושא זה של שדות חיטה או ערימות חיטה בקציר, מופיע עשרות פעמים ביצירותיו של ואן גוך

הפטרת בחוקותי (ירמיה ט"ז-י"ז)

"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (י"ז-ז')

כאשר אדם בוטח בה', אף כי הדבר קשה עליו מאוד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי ביטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל ביטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת "מבטחו". דבר זה כשלעצמו הינו ברכה גדולה ביותר, שעל ידי הביטחון הוא מתקרב להקב"ה, גם אם לא השיג מבוקשו, הרי בכל זאת השיג את הביטחון בבורא עולם. יהי רצון שנרבה בביטחון בבורא עולם והקב"ה ימלא כל משאלות לבנו לטובה.

שבת שלום ומבורך