לדבר רגש – איך לעזור לילדים לבטא מה שהם מרגישים?

כמה פעמים שמענו את התשובה הזו – כשברור לנו שבתוך הילד שלנו מתחוללת סערה?

הילדים שלנו מרגישים הכל: שמחה, פחד, קנאה, בושה, כעס, אבל לא תמיד יש להם את המילים לומר את זה. התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור להם לפתח שפה רגשית, שתאפשר להם לבטא את עצמם, במקום לפרוץ בבכי, בכעס או להסתגר בשתיקה.

כולנו חווים רגשות: שמחה, כעס, תסכול, עצב, סקרנות ועוד. אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לבטא אותם. זה קורה במיוחד אצל מי שלא איפשרו לו בעבר לבטא רגשות – והם פרצו בדרכים אחרות, לא תמיד מיטיבות.

למשל: ילדה שחוזרת מהגן עצבנית וכעוסה, וכך ממשיכה גם בבית, מתפרצת על אחיה הקטן בלי סיבה נראית לעין. אבל מאחורי ההתנהגות הזו עומד רגש שלא קיבל שם. אם תלמד לזהות מה היא מרגישה, היא תבין שזה לא באמת קשור לאח שלה. כשההורים שמים לב לרגש, מתייחסים אליו ומלמדים את הילד איך לדבר עליו, הילד לומד לעשות זאת בעצמו.

אם למשל ילד חוזר הביתה כעוס וההורה מתעלם, הוא לא לומד איך לעבד את מה שהוא מרגיש. כדי לדעת לדבר על רגשות צריך ללמוד, וצריך דוגמה אישית ללמוד ממנה.

וגם – צריך לתת לרגש שם.
רגש שאין לו שם – מתבטא בהתנהגות.
ילד שלא יודע להגיד "אני פוחד" – עלול לבכות, לצעוק או להסתגר.
רגש שלא מקבל מקום – בסוף פורץ בדרך אחרת, לפעמים כזו שקשה לנו להכיל כהורים.

אז איך עוזרים לילד לבטא רגש?

בצעדים פשוטים, יומיומיים ועמוקים:

1. לזהות ולשקף:

לפעמים הילד לא יודע בעצמו מה הוא מרגיש. למשל, הוא בוכה כי נשפך לו החלב, אבל אולי בכלל מתוסכל ממשהו שקרה בגן.
אנחנו יכולים לשקף לו: "נראה שאתה ממש מאוכזב… זה לא נעים כשדברים לא מצליחים כמו שרצית."
מתן שם  לרגש זה, עושה לו סדר בפנים.

2. ללמוד את שפת הרגש:

כמו שלומדים צבעים, אותיות ומספרים – גם רגשות צריך ללמוד.
אפשר לתרגל יחד: שמחה, עצב, בלבול, פחד, קנאה, בושה.
אפשר לשאול: "איך הרגשת כש…?" או "מה עשה לך טוב היום?"

תמונה: FREEPIK

3. להרגיש – זה מותר:

אין רגשות לא לגיטימיים. אחד המסרים החשובים הם ש מותר לפחד, מותר להתעצבן, מותר להתבייש.
כשאנחנו אומרים "אין מה לפחד", אנחנו בעצם מבטלים את הרגש. במיוחד בתקופה כל כך סוערת, חשוב לתת מקום למה שהילד מרגיש.

ומה אם הילד לא משתף בכלל?
 

זה קורה ולגמרי טבעי. לפעמים הוא צריך זמן כדי לבטוח ולספר. לעיתים הוא פשוט לא רגיל שמדברים על רגשות. לפעמים הוא רגיש וחושש.
הדרך לעזור לו היא לא בכפייה אלא בעקביות. להמשיך לשדר שהבעת רגשות זה חלק מהשפה של הבית. גם אם הילד שותק הוא רואה, שומע, לומד.
כשאנחנו מהווים דוגמא אישית ומשתפים אותו בעצמנו, אפילו במשהו קטן כמו "היום התרגשתי כי…" אנחנו מלמדים אותו שזה בסדר לדבר. וכך, אולי הוא יעשה את הצעד הבא.

כדאי להוסיף את השפה הזו לחיי היומיום בבית. לאט לאט זה נהיה טבעי. תנסו ותראו. בהצלחה בעזרת ה'.

שאלה מהשטח:

שאלה:
אם הילדה שלי חוזרת הרבה פעמים מהגן כשהיא מצוברחת, ואני שואלת: "קרה משהו בגן?"  והיא רק מושכת בכתפיים ולא מדברת… מה עושים? איך עוזרים לה לשתף?

תשובה:
לעיתים הילדה באמת לא יודעת איך לשתף, או שהיא חוששת מהתגובה. במקום לשאול ישירות אפשר לגשת דרך סיפור או חוויה משותפת.
למשל לומר: "קרה לך היום משהו בגן שגרם לך להרגיש כמו שקרה לדובי בסיפור שסיפרתי?" או לשתף בעצמך: "גם לי היה היום משהו מתסכל בעבודה. הרגשתי שלא הקשיבו לי, וזה עיצבן אותי."

השיתוף שלך נותן לגיטימציה, יוצר קרבה וביטחון. אפשר גם לדבר רגע לפני השינה זמן רגוע, בלי לחץ. הדבר החשוב הוא עקביות, אמון והכלה בלי שיפוט. כשהילדה תרגיש שזה באמת בסדר לדבר, היא תעשה את זה, בקצב שלה.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר