לא כל ויכוח חייבים לנצח

דומה שלכל אחד מאיתנו יש עמדה,  והשקפת עולם שעליהן הוא מבקש להגן. לעיתים די במשפט אחד, כדי להצית ויכוח. בני משפחה, חברים מוצאים את עצמם משני צדי המתרס, וכל אחד מנסה להסביר מדוע הוא רואה את המציאות נכוחה.

אבל כדאי שנשאל: האם באמת מוכרחים להתווכח על כל דבר? האם כל הבעת דעה מחייבת תגובה? האם המטרה של שיחה היא תמיד לשכנע, או אולי המטרה החשובה  היא פשוט להמשיך להיות יחד?

אני יכולה להחזיק בדעה פוליטית ברורה, להאמין שהיא הנכונה בעיניי, ובכל זאת לכבד מי שחושב אחרת ממני. יכולה להצביע למפלגה מסוימת, ואילו בן שיחי יצביע  לאחרת. האם בשל כך עלינו להתרחק זה מזה? האם חברות ארוכת שנים, קשר משפחתי או אהבה בין בני זוג צריכים לעמוד למבחן בכל פעם שאנחנו חלוקים בדעותינו?

אינני מתכוונת לכך שעלינו לוותר על הערכים שלנו או להסתיר  דעותינו. מותר לנו להביע עמדה, לנהל שיחה,  ואפילו לחלוק בלהט. אבל יש הבדל גדול בין הבעת דעה לבין הצורך לנצח בוויכוח.

לפעמים אנחנו ממשיכים להתווכח לא מפני שהשיחה מקדמת אותנו, אלא מפני שקשה לנו לשאת את העובדה שמישהו אינו מסכים איתנו. אנחנו רוצים שהאחר יבין,  לבסוף גם יודה שאנחנו צודקים. אך לא פעם, ככל שאנחנו מתאמצים יותר לשכנע, האחר מתבצר בעמדתו. במקום להקשיב, שנינו עסוקים בהכנת התשובה הבאה שלנו.

ואז נשאלת השאלה: מה אנחנו מרוויחים מהוויכוח, ומה אנחנו עלולים להפסיד בגללו?

הדברים נכונים לא רק בפוליטיקה. הם מתקיימים מדי יום בתוך המשפחה ובמערכת הזוגית.

בני זוג יכולים לחלוק בדעותיהם על חינוך הילדים, על התנהלות כלכלית, על הרגלי הבית או על הדרך שבה ראוי לבלות את שעות הפנאי. גם בין הורים לילדיהם הבוגרים מתגלים לעיתים פערים משמעותיים בהשקפת העולם, בבחירות האישיות ובאורח החיים.

הורה עשוי לחשוב שבתו עושה טעות, אבל הבת אינה מבקשת עצה,  רוצה רק לשתף. בן זוג אחד עשוי להאמין שהדרך שלו יעילה ונכונה יותר, אך בן זוגו אינו מעוניין לשנות את דרכו. לפעמים אנחנו ממשיכים להסביר ולהציע  גם כאשר כבר ברור שהאחר אינו פנוי לקבל את דברינו וזה מיותר.

כאן נדרשת מאיתנו יכולת חשובה: להבחין בין מצב שבו יש טעם לדבר, להסביר ולנסות להגיע להבנה, לבין מצב שבו נכון יותר לעצור.

לא כל בחירה של אדם קרוב מחייבת התערבות, ולא כל דעה שונה היא איום על הקשר.

יש רגעים שבהם עלינו לשאול את עצמנו: האם האדם שמולי מבקש לשמוע את דעתי, או שאני זקוקה לכך שהוא יקבל אותה? האם אני מדברת כדי להתקרב אליו, או כדי להוכיח לו שאני צודקת?

חשוב להבחין בין הרפיה לבין כניעה.

הרפיה אינה אומרת שאין לי דעה, שאין לי עקרונות או שאני חוששת להביע את עצמי. היא גם אינה מחייבת אותי להסכים עם דבר שאינני מאמינה בו. הרפיה פירושה שאני מכירה בכך שלא כל מחלוקת חייבת להסתיים בהסכמה, ושלא כל אדם שאני אוהבת חייב לאמץ את השקפת עולמי.

יש דברים שעליהם ראוי להתעקש, במיוחד כשמדובר בבטיחות, בכבוד האדם, בפגיעה בזולת או בגבולות חיוניים. אבל יש גם נושאים רבים שבהם אפשר לחיות בשלום למרות ההבדלים.

החוכמה היא להבחין ביניהם.

אפשר לומר: "אני מבינה שאתה רואה את הדברים אחרת ממני. אני מכבדת זאת גם אם אינני מסכימה איתה". או במשפט פשוט: "כנראה שלא נשכנע זה את זה, וזה בסדר. בוא נדבר על משהו אחר".

אלה אינם משפטים של חולשה. יש בהם ביטוי לביטחון פנימי, ליכולת לשאת שונות ולבחירה מודעת לשמור על הקשר.

לא חייבים להיות דומים כדי להיות קרובים

אולי אחד האתגרים הגדולים של החיים המשותפים הוא ללמוד להפריד בין האדם לבין דעתו.

אדם יכול לחשוב אחרת ממני ועדיין להיות אדם אכפתי, נאמן ואהוב. הבת שלי יכולה לבחור בדרך שאינה הדרך שהייתי בוחרת עבורה, ועדיין להיות ראויה לאהבתי ולאמון שלי. 

היכולת לחיות יחד אינה נמדדת רק במספר הדברים שעליהם אנחנו מסכימים, אלא גם בדרך שבה אנחנו מתייחסים זה לזה כשאנחנו חלוקים.

משפחה הרמונית אינה בהכרח משפחה שאין בה מחלוקות. היא משפחה שבה לא כל מחלוקת הופכת למאבק, לא כל הבדל נעשה אישי ומרגיש שחייבים להסכים. ההרמוניה אינה נוצרת מכך שכולנו חושבים אותו הדבר, אלא מכך שאנחנו יודעים לתת מקום זה לזה גם כשאנחנו חושבים אחרת.

אולי דווקא היכולת להרפות היא שמאפשרת לנו להישאר קרובים.

שאלת קליניקה

אישה סיפרה לי שבכל פעם שהיא משוחחת עם בתה הבוגרת על בחירותיה, השיחה מסתיימת במתח. היא מרגישה שאינה יכולה לשתוק כאשר בתה בוחרת בדרך שלדעתה אינה נכונה. "אם אני לא אומרת לה מה אני חושבת", היא שואלת, "איזו מין אמא אני?"

השאלה החשובה אינה אם עליה לומר את דעתה, אלא מתי, כיצד ובאיזו מידה.

האם בתה זקוקה עכשיו לעצה, או שהיא זקוקה לאמא שתהיה שם בשבילה גם כשהיא אינה מסכימה איתה? האם השתיקה באותו רגע היא ויתור על האימהות שלה, או דווקא ביטוי לאמון ביכולתה של הבת לבחור בעצמה?

ואולי זו השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו: האם חשוב לי יותר שהאדם הקרוב אליי יחשוב כמוני, או שיידע שגם כשאנחנו חושבים אחרת, עדיין יש בינינו מקום לאהבה.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר