כל אחד והסלומון שלו

ליבנה הגעתי בשנת 92.
ילד בן 9 שהתאהב והשתלב די מהר בעיר האורות.
יבנה הייתה אז שונה. משהו בין כפר לעיר.
כבר אז טרחו הותיקים לספר לי שיבנה של 92 היא לא יבנה של פעם, אבל עדיין, עבורי, ילד מחולון, יבנה היוותה מושב שכיף לגור בו.
בפעם הראשונה שהלכתי עם אמי לשוק יום שלישי, מול 'מכבי' פגשתי בו. איש די מרתיע במונחים של ילד. שיער ארוך, שפם צהוב, סיגריה בפה, חולצה מכופתרת חצי פתוחה ומכנס קצר.
צוחק עם כולם, נוגע בכולם ונראה מבסוט מהחיים.
קצת פחדתי שיתקרב אליי, אבל הסקרנות משכה אותי לנעוץ בו מבט חסר טקט. הוא פשוט היה נראה כמו אקסל רוז, סולן Guns N Roses, שכל כך אהבתי.
פתאום עומד מולי רק סטאר ביבנה – סלומון קראו לו. גם השם של רוק סטאר.

סלומון ז"ל. צוחק עם כולם, נוגע בכולם ונראה מבסוט מהחיים

כשבגרנו קצת, הצטברו המון סיפורים ואגדות על סלומון. חלקם נכונים וחלקם מומצאים לחלוטין. אבל איכשהו כולם התחילו בטרמפ שסלומון פשוט הודיע בנחמדות שהוא לוקח איתך.
אחרי כמה שנים הוא הצטרף לטרמפ כזה איתי ועם בני משפחתי, מחתונתה של אתי איטח, חברה שלנו, אחות של הלוחם צחי איטח ז"ל ובתו של אריה איטח ושהיה יו"ר יד לבנים באותה תקופה.
בדרך הוא סיפר על עצמו. על אחיו שנפלו בצבא, על דרך ההתמודדות שלו מאז ועל היחסים והקשרים שלו עם משפחות הנופלים ביבנה, ובראשם אריה איטח.
הוא דיבר בכנות, באנושיות ולא היה מפחיד כלל. להיפך, הוא עורר אמפתיה והזדהות.

כמה שנים מאוחר יותר, חזרתי ממקום עבודתי, אז, באזור-התעשייה שורק. על הכביש המהיר, פרצוף מוכר, עם מלא שקיות, עוצר טרמפים. אמנם כבר היו חשוך, אבל את הצללית שלו אי-אפשר לפספס.
"סלומון עלה, אני בדרך ליבנה".
שוב הוא נכנס אפוף עשן סיגריות ושוב שיחה מרתקת. הוא סיפר לי על אותה יבנה שלא הכרתי טרום הגעתי ב-92.
הוא סיפר לי כיצד רחוב הערבה היה החלק המערבי ביותר, ומעבר אליו – רק חול וחול.
הרחיב על רחוב הדרור ועל המשקים החקלאיים שהיו בו.
כשהגענו מכיוון כביש 42 ליבנה – הוא פשוט תיאר לי את קו הרקיע של יבנה באותה התקופה, ויכולתי לרגע לחוש באותה יבנה של פעם.
הורדתי אותו קרוב לביתו, הוא הודה לי, בירך אותי, והשאיר לי שקית עם שזיפים או אפרסקים "שיהיה לילדים" הוא אמר.

השבוע הלך לעולמו עוד אייקון ילדות שלי. יגאל בשן. גם הוא בן 68 כמו סלומון. ללא ספק תרם הרבה לנוף ולתרבות בישראל.
אבל היום, כששמעתי על מותו של סלומון בנון, חשבתי לעצמי שלכל אחד ביבנה יש את הסלומון שלו, ועל כך שגם הוא השפיע מאוד על הנוף והתרבות ביבנה.
נזכרתי שלכל אדם יש היכולת והטביע חותמו בהיסטוריה. בין אם היסטוריה עולמית ובין אם היסטוריה מקומית, בעיר קטנה ומטריפה.

אז הוא לא כתב שירים, לא השתתף בתכנית ריאליטי ואין לו פרופיל באינסטגרם.
אבל את שלמה (סלומון) בנון אף אחד לא ישכח.

יהי זכרך ברוך. רוק סטאר יבנאי אמיתי.

הכותב: שלום וסרשטיין, שחקן, מדריך תיאטרון לילדים וכותב:

052-4509047 – בפייסבוק: כאן