כהורים: האם הרגש מוביל אותנו בקשרים אולי השכל או השילוב ביניהם?

הבית הוא המקום שבו אנחנו אמורים להיות הכי אנחנו. מה קורה כשההורה עצמו עובר יום קשה, סוחב כעס או עצב, ונכנס הביתה טעון?  

האם הילדים אמורים לראות הכל? האם להסתיר מהם רגשות?  

הבית אינו המקום "לפרוק" על אחרים. הוא דווקא המקום ללמוד בו איך לחיות עם הרגש, מבלי שהוא ישתלט.

הילדים שלנו קולטים הכל. גם כשהם קטנים. גם כשלא אמרנו מילה.  

כשאני כועסת על בתי, האם אני אמורה להחניק רגש זה? 

לעיתים זה הכרחי להעמיד את הילדה במקומה. היא עשתה מעשה שלא ייעשה ואינני אמורה להדחיק  את הרגש. 

זה  לגמרי לגיטימי לכעוס כשיש סיבה טובה לכך. השאלה איך כועסים? בוודאי ראיתם ברחוב אנשים רבים, כועסים ומקללים. נראה שברור לכולנו שאנשים אלו "איבדו את זה". הם יצאו מכלל שליטה עצמית.

אפשר לכעוס, מבלי לצרוח. אפשר לכעוס גם בשקט. יש לזה השפעה רבה יותר. 

כשהילד רואה שאני כועסת אבל לא מאבדת את שלוותי ומתייחסת בענייניות ובטון תואם לאירוע, לרוב זה משפיע עליו יותר. כשילד רואה את אביו מתפרץ צורח מניף ידיו, מדבר דיבורים שלאחר מכן יצטער עליהם, לאט לאט הערכתו אליו תרד. במקום לראות אבא מיושב בדעתו, מדבר לעניין, מתייחס בכבוד, הילד יפנים זאת טוב יותר. הוא ירגיש שלאביו אכפת ממנו גם כשהוא עשה מעשה פחות טוב. הוא מרגיש שאביו – עם כל הכעס – אוהב אותו ומתייחס אליו כראוי. 

משמע שאפשר לכעוס מבלי לצעוק. אפשר להיות עצובים, מבלי לכבות את כולם סביב.

אם נשים לב יש לא מעט אנשים, הורים שמשתמשים במילים קיצוניות מול ילדיהם ובכלל. כגון, אמא אומרת לילדתה: "אני שרופה עלייך" לכאורה מילים חמות, המעידות על קירבה, אבל אם זו הלשון בבית, מה יאמרו כשיקרה באמת משהו קיצוני? אפשר פשוט לומר לילדה: "אני כל כך אוהבת אותך".

ילדינו לומדים מאיתנו כיצד להתמודד רגשית רק על ידי התבוננות בנו וההפנמה מתרחשת מאליה. 

לא פעם אני נתקלת במקרים של הורים היסטריים, המתרגשים מדברים פעוטים. הם באים אלי ומספרים שהבת שלהם משתוללת, מתעצבנת על דברים חסרי ערך, כשאנו צוללים לאירועים ולמה שקורה שם, התמונה מתבהרת. סביר להניח שילד שהגיב כך, לרוב הוא לומד זאת מהוריו. הכיצד? תוך כדי התבוננות בתגובות שאותו הורה מגיב לאירועים חסרי ערך. 

אמנם ישנם ילדים שבטבעם יותר רגשנים ומתפעלים בצורה מוגזמת מדברים אבל ככלל, התנהגויות והליכות רוכשים בבית.

אז איך נוכל לעזור לעצמנו, ללמד לווסת את הרגשות עולים בקרבנו? כיצד נוכל להיות דוגמא טובה עבור ילדינו ועבור עצמנו?

כשאני מרגישה את תחושת הכעס עולה בתוכי, ואפשר להרגיש זאת, מומלץ לעצור. לקחת נשימה טובה אחת או שתיים. לזהות את הרגש העולה, לתת לו 'שם' (תסכול, אכזבה, פגיעה) ואז התגובה תהיה יותר מעודנת. זה לא אומר שלא צריך להגיב, אם קרה משהו הדורש תגובה יש לתת אותה אלא שהיא תיאמר בצורה מושכלת.

לעיתים, ראוי לחכות עם התגובה. תלוי בסיטואציה. לעיתים אפשר לומר: "שמעתי ואני לא ממש מרוצה מימה ששמעתי, אבל אחשוב על כך ונדבר אחר כך".

אם הילד מוצף רגשית ורוצה לשתף, בוודאי כדאי להקדיש לו זמן מסוים, אבל אם אנו ממש עייפים, טרודים וקשה לנו להקשיב באותה השעה. אפשר לומר למשל: "אני מבינה שעבר עליך משהו קשה, ניפגעת. אני איתך. נדבר על זה מאוחר יותר, אני מאד עייפה אלך לנוח כמה דקות ואז אשמח לדבר".

אם עבר עלי יום קשה ביותר, למשל פיטרו אותי מהעבודה בהפתעה, אני ממש נסערת ומגיעה הביתה, מה אעשה?

יכולה לחפש דרך לפורקן. אפשר אולי להתקשר לבן זוג לפני ההגעה הביתה, או לחבר. או אולי לעשות סיבוב לפני שאני מגיעה.

אלו אפשרויות שאפשר ורצוי לחשוב עליהם קודם לכן, שיהיה לי ארסנל של כלים שאוכל להיעזר בהם בשעת אמת.

אם נסכם את הרעיון ניתן לומר כך:

רגש הוא לא אוייב, הוא אורח, ככל שנלמד לקבל אותו, להכיל אותו לתת לו שם, בלי שיתן את הטון הקיצוני שלו בבית, כך גם האווירה בבית תהיה מאוזנת. כך גם הילדים שלנו ילמדו לדבר, להכיל את מה שהם מרגישים. ילמדו לנהל את הרגשות שלהם  וזו מתנה לחיים, חשובה מעין כמוה. לדעת להתנהל מול כל מיני מצבים לא צפויים שמזדמנים לפתחנו כל פעם.

אם בכל זאת כעסנו בצורה קיצונית, לא נורא, גם אנו בני אדם. אנו מוזמנים להתנצל לבקש סליחה.

אנו ההורים לא אמורים להיות מושלמים, אנו אנושיים, ולומדים כיצד להתנהל מול רגשות. זה יוצר מקום שנעים לשהות בו גם ברגעים קשים.

שאלה מהקליניקה:

דנה {שם בדוי] אם לשלושה שאלה אותי: ילדי בן השבע מתחצף לעיתים קרובות, אני מנסה להגיב לא בכעס, איך אדע להציב גבולות מבלי לפגוע בקשר? 

תשובה:  קודם כל התגובה הראשונית שלך לגיטימית. זה אכן מכעיס שהילד שלך מתחצף. הוא בעצם בודק את הגבולות שלך, בודק את מידת הביטחון שלו מולך.

חשוב להעביר מסר ברור אך רגוע: "אני מבינה שאתה כועס, אבל לא אקשיב לך כשאתה מדבר ככה".

כשהגבול נאמר באסרטיביות בקצרה בשקט ללא איומים- הוא הרבה יותר חזק. כשיש  גבול ברור לאורך זמן, יש סיכוי טוב שהוא יופנם. רק את הלב צריך להשאיר פתוח.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר