יום השואה שלי: עדות של ילד, דור שני

אטל ולאון עם נעמי ונתן. בגן הזיכרון בהדר הכרמל. חיפה

אני, שנולדתי בפולין ב-1948, ואחותי, נעמי ז"ל, שנולדה כבר בארץ ב-1951, היינו עבורם ילדי תחליף. הם היו ההורים היחידים שלנו, אבל בחגים הגדולים: ראש השנה, פסח, שבועות, דווקא בשולחן החג, פרצו החוצה הבדלי האישיות ביניהם, עשרות המתים המשפחתיים יצאו מן המחבוא וישבו בשולחן החג. ומהר מאוד היה שם בכי גדול. ולפעמים ריב גדול. ואני ואחותי היינו נבהלים ולא הבנו מה קורה ואת עומק השבר שהם נושאים על כתפיהם. והיינו בורחים מתחת לשולחן הכבד, שם התחבקנו ורעדנו מפחד, מבלי להבין מה עשינו.

לא היו לנו סבים וסבתות, אבל בשכונת 'רכוש נטוש', שבה גרנו בשכונת 'חאליסה' הערבית לשעבר, מתחת לגשר וואדי רושמייה הישן בחיפה, כולם היו כמונו, אני אימצתי את הסבא הטורקי של חבר שלי, שהיה מעשן כבד, מגלגל טבק מצחין בנייר ריזלה וגם לועס טבק, ושחקן דמקה מצוין.

סביבנו כולם היו עולים חדשים: רומנים, הונגרים, רוסים, אוקראינים, ליטאים. כולם היו אותו סוג של אנשים. רובם צל דהוי של מי שהיו לפני המלחמה. המרוקאים, העיראקים, ויתר עדות המזרח הצטרפו מאוחר יותר לשכונה.

אבל מצד שני, מה שהיה מאוד בולט אצל ניצולי השואה (והערבים מעולם לא הבינו את זה) היה סוג של נחישות ושבועה ששואה נוספת לא תקרה לעם היהודי, ומכאן העוצמה ותעצומות הנפש שנטלו חיילי צה"ל, כמוני, מן הבית, מבית הגידול של הוריי. סיסמת Never Again לא הייתה מילים ריקות.

שרה כהן, חברתנו, הזכירה את נושא האגרנות שמאפיין את כל מי שהיה אי-פעם רעב ממש במחנות או בגטו.

לי נושא האגרנות נראה לגמרי נורמלי, כי ראיתי את זה גם בבית של חבריי.

אצל אימא שלי, היו "לכל מקרה", בחדר השינה של הילדים, מוסתרים מתחת למיטה, שק אורז, 50 ליטר שמן, שק קמח, שק סוכר והרבה חפיסות סבון לכביסה, למקרה ותפרוץ מלחמה. היא עשתה כיסים ומגירות סודיות בכל מיני מקומות בדירה, ששם הסתירה דולרים שיכולים לשחד, על-מנת לברוח ולהישרד.

היא לא שלטה בזה… זה היה חזק ממנה.

אני מאוד מתגעגע להוריי ז"ל ולאחותי נעמי ז"ל, שנפטרה מסרטן בדמי ימיה. ואני מפנה את הזירה לחברים אחרים, שירצו לכתוב על עצמם.

הכותב: נתן רונן, סופר יבנאי