יבנאים בחזית: אורן רודניק עם תחושות מהשטח

"יום שלישי, ה-8 ליולי בצהריים, הטלפון מצלצל, בצד השני המפקד מהיחידה. ״אורן מה המצב?״ אני יודע שלא סתם משעמם לו לשאול לשלומי וישר שואל ״מתי לבוא ולמי לקרוא?״ אם אפשר היה ״לשמוע״ הבעות פנים דרך הטלפון – אני בטוח ששמעתי שהוא מחייך כשאמר ״בינתיים רק להיות מוכן יחד עם עוד 2 חבר׳ה.״

אני עונה ״סגור!״. מנתק את השיחה וישר מעדכן את החבר׳ה. כשמגיע הביתה – מכין את המדים והתיק. בערב מחובר לטלוויזיה ולטלפון, כדי לראות מה קורה. המשפט העיקרי הוא ״זה מריח לא טוב. זה רק עניין של זמן.״

יום רביעי, ה-9 ליולי, 10:30 בבוקר, הטלפון מצלצל. מהקו השני שוב המפקד. במקום "הלו" אני ישר שואל ״לבוא?״ מהצד השני ״כן״ חרישי. מנתק את השיחה, מעדכן את החבר׳ה, ונוסע הביתה מהעבודה. מתקשר לאישה, מתקשר להורים ומעדכן את האח שגר בחו"ל.

בדרך הפלאפון לא מפסיק לצלצל בהודעות ווטסאפ. הרוב של תמונות משעשעות וחלקן… של הודעות דאגה.

מגיעים ליחידה, ישר חוברים לחמ״ל, כדי להתעדכן. רואים את הנתונים, המספרים היחידות, ופשוט לא כל-כך מאמינים. האם זה עוד פעם 'עמוד ענן', שרק מגייסים, מפציצים מהאוויר, ואנחנו יושבים על התחת?! או שהפעם זה שונה, והפעם באמת נכנסים?! דעות פוליטיות נעלמות, ומנסים לחשוב צבאית. הימים הופכים לילות, השעות בורחות, ותחושת הזמן נעלמת. לא סגורים על איזה יום היום בכלל. מול העיניים כל הזמן הטלוויזיה דולקת, על חדשות, ובחמ״ל מסכי המחשב מרצדים, עם נתונים שונים.

בין אזעקה לאזעקה, השלמנו את עץ המשאלות, היו פה משאלות מרגשות. אני גאה בילדים שלנו! 

כתבה האישה מורן

אתמול (נכתב יום לאחר הכניסה הקרקעית) רגע האמת הגיע, זהו זה באמת קורה. מקווה שנצליח לעבור את המבצע בשלום, ושלא ייפגעו יותר מדי חיילים. והכי חשוב, שצה״ל יצליח להביא שקט למדינה ולתושביה."

הכותב, אורן רודניק, הוא, כאמור, תושב 'השכונה הירוקה' וחבר מינהלת השכונה.

שקד תלה יונה עם עלה של זית על ידית הדלת. כששאלתי למה? ענה לי: "כדי שיהיה שלום אימא"

נעם שולחת מכתב לילדים בעזה, היא מבינה שהישועה תגיע כנראה מהדור הצעיר