חזי דין בפוסט קורע-לב על האחיין שלו שנרצח על-ידי המחבלים
את חזי דין כולנו מכירים כאמן האשליות היבנאי-הבינלאומי, אך הפעם חזי בפוסט שלא ישאיר עין יבשה, על האחיין האהוב שלו, אביעד הלוי, שנרצח על-ידי מחבלים חסרי צלם-אנוש – לא נגענו!
צורי מימין אביעד שלי משמאל.
וגם במותם, צורי מימין ואביעד שלי משמאל.
מה חדש?
מצורף סיפור שכתב עליהם יוני, חבריהם היקר.
רק לפני-כן, משהו קטן: אחרי יומיים שלא ראיתי חדשות, אתמול בלילה הגעתי לראשונה הביתה ופתחתי טלוויזיה, התמונה שראיתי גרמה לי לצחוק/לבכות – ראש הממשלה ושאר אנשים עם מדים נטופי חשיבות עצמית מוקפים מסכי פלזמה כאילו היו מפתחי תוכנה בסטרטאפ. תמונות היח"צ המהונדסות האלה הן מה שהביאו אותנו עד הלום. בעלי תפקידים מלאים בעצמם, שחצנים, יהירים, עם כתבות יח"צ, בכל שני וחמישי, על הפיתוחים הטכנולוגיים של צהל, עם עוזרים אישיים, פמליות, שתפקיד אחד היה להם, עם מהות אחת, מטרה אחת: לשמור מפני האוייב. וביום שזה קרה, כשאביעד שלח במשך 3 שעות מיקום מדוייק – הם לא היו, עד שהרוצחים חזרו אליהם…
והתגובה – ניר דבורי מדווח "צהל תקף היום בנק של עשירי הרצועה", שוב, לבכות.
עוד סבב, עוד בניין, עוד "צהל תקף מאות מטרות.."
על איך הגופות שלהם מהמסיבה הגיעו הביתה לקבורה מוקדם מהשאר, על-ידי חבר של המשפחה, שנסע עם הג'יפ שלו ואקדח, להביא אותם חיים או מתים בבגאז', כי המדינה לא תפקדה, עוד אספר בהמשך. הוליווד לא תאמין.
זהו, תקראו על אביעד וצורי ותבכו.
"את התמונות האלה הוצאתי מהמצלמת פילם שלי, הן צולמו שנה שעברה באינדי נגב, היה כל-כך כיף, צורי דאג לנו לחינמים כמובן, ואני עשיתי הפתעה לאביעד, הבאתי צידנית מלאה בוואן-גוכים קטנים קפואים, שתינו כל הלילה, חילקנו לאנשים בקבוקים, אולי גם שתינו קצת יותר מדי, (עם אביעד זה ידוע, הכל או לא כלום) זה היה אחד הלילות הכי כייפיים בחיי, בבוקר כשהתעוררנו כולם סיפרו לנו סיפורים מהלילה, ואני ואביעד הסתכלנו אחד על השני במבט המום (הגזמנו). אחת הטענות הייתה שהקאתי בלילה, הייתי בטוח שכולם מסתלבטים עליי. לא האמנתי לאף אחד, חיכיתי שצורי יתעורר, ידעתי שאם אני אשאל את צור – הוא לא ישקר לי, ואם ינסה – הוא לא יצליח, הוא בן-אדם טוב מדי, זה קורה לפעמים שאנשים טובים מדי נולדים ככה, לא מדברים על זה כי זה לא קורה בד"כ. אבל צורי הוא כזה, מה נעשה, בד"כ זה מלווה במבט תמים ונצחי, לא תמיד, אבל לצורי היה מבט כזה ומה נעשה.
צורי הסתכל לי בתוך העיניים…
ואמר לי: "יונצי, וואלה השפרצת אח שלי".
כולם צחקו, ואני הבנתי כמה אני אוהב את השניים האלה.
תודה שקיבלתם אותי למשפחה שלכם מהרגע הראשון, בידיים פתוחות ושפתיים מחייכות.
תודה על כל הזכרונות והחוויות.
תודה שהראיתם לי רק טוב.
אני אוהב אתכם."


