חביב קורן – מתנדב מכל הלב והנשמה

כמה זמן בשבוע אתה בכוננות?
"אני כונן 24/7. ביבנה יש כחמישים כוננים שמקבלים קריאות דרך האפליקציה של מד"א ועושים עבודת קודש. אם יש קריאה לידך, אתה בוחר אם לצאת או לא. מד"א יודעים מה המיקום שלי ואם יש קריאה באזור, שולחים אליי ואני בוחר אם לצאת לשטח או להעביר את הקריאה למישהו אחר".

היו מקרים שטיפלת באנשים שאתה מכיר?
"היה מקרה של שכנים שלי. הייתי בבית, התארגנתי לצאת לעבודה ואז התקבלה קריאה על אדון מעורפל הכרה. כשפתחתי את האפליקציה ראיתי שזה שכן שלי שגר קומה מעליי. יש לי תיק כונן בו יש כל מה שיש באמבולנס, חמצן, תרופות וכו', וזה אצלי ברכב באופן קבוע, כך שיכולתי להגיע אליו ולהגיש עזרה מיידית".

מה השפיע עליך במיוחד?
"את המילואים שלי אני עושה גם במד"א. בתחילת המלחמה הייתי כמעט חודשיים במילואים, חלק מהזמן הייתי במחנה שורה, היינו שם כשלושה שבועות במשמרות ואלה היו מראות, ריחות ורגשות שלא יוצאים לי מהראש. יש פסיכולוגים של מד"א, קו לעזרה נפשית של מד"א, זמין 24 שעות, ובמחנה שורה היו פסיכולוגים ועזרה סוציאלית, הסתובבו בין האנשים וסייעו למי שצריך. אנשים שהיה קשה להם, למרות שזה צבא ופקודות, נתנו לנו לנוח למי שצריך. אנשים יצאו משם בוכים, לא הצליחו לעכל את מה שקרה שם. אבל יש תמיכה פסיכולוגית מלאה ממד"א לטובת המתנדבים". 

מה תורמת לך ההתנדבות באופן אישי?
"ההתנדבות נותנת לי סיפוק, זה מעין חיידק, זה סיפוק שאני יכול להגיע לכל בן אדם, בכל מצב ולהגיש עזרה. אני מגיע לאנשים במצבים קשים. בתקופת המלחמה, באזעקות, יש גם הרבה התקפי חרדה, ולדעת שיש לי את הכלים והיכולת להגיש סיוע, לדעת לבוא ולדבר ולהרגיע, זה חשוב. להגיע לבן אדם שהמשטרה ניסתה לדבר איתו ולא הצליחה, לדעת שיש לי את הכלים לדובב אותו, והוא יוצא מהפינה ומצטרף אליי בין אם לפינוי לבית חולים ולפעמים זה גם לבתי חולים של תשושי נפש, בתי חולים פסיכיאטריים, מה שצריך. מאדם שלא היה מוכן לדבר או שייגעו בו, להפוך אותו למשתף פעולה, לדעת שהצלחתי, זה סיפוק אדיר".

מהי שגרת ההתנדבות שלך?
"תחנת האם שלי היא בחולון, בגלל שאני גר ביבנה ובגלל שיש לי עוד חבר מתנדב ביבנה, אנחנו לוקחים אמבולנס פעם בחולון ופעם ביבנה, זה עניין של נוחות. אני מגיע, פותחים את האמבולנס בודקים שאין חוסרים ומתחילים את המשמרת, בדרך כלל למשך שש או שבע שעות".

מהן התגובות של האשה והילדים להיותך מתנדב במד"א?
"אשתי מפרגנת, לכל אורך הדרך מפרגנת. לפעמים זה קשה כי אני לא תמיד בבית או שלפעמים אני נאלץ ללכת, אבל אני מאד משתדל שזה לא יפגע בחיי המשפחה שלי. את המשמרות הסדירות אני עושה בסופי שבוע, בערב, אחרי שכל מטלות בית מסתיימות, אני יוצא מהבית בסביבות 21:00.

יש הרבה מתנדבים כמוני שעושים את זה. היתרון של מד"א ארגון שמבוסס על מתנדבים, כמוני יש עוד 30.000 מתנדבים ברחבי הארץ. ביבנה יש לנו קבוצה של כוננים, יש לנו קבוצת וואטסאפ. אם קיבלתי קריאה ואני לא יכול לצאת, אני כותב בקבוצה ואם יש כונן אחר שיכול לצאת, הוא יוצא. לכל קריאה שיש יבנה יש כונן שיגיע לפני שהאמבולנס מגיע. לוקחים את התיק ויוצאים לשטח.

זה מה שאני גם מלמד את הילדים שלי, לבוא ולתת, ולא צריך לחשוב מה תקבל בחזרה. זה ערך שכמעט ואין אותו אצל ילדים וזה משהו שאני מאד מקפיד עליו עם הילדים שלי. הם מסתכלים עליי כמו על סופרמן. באתי אליהם לבית הספר בעבר, היה יום של כוחות הביטחון ואני הגעתי עם אמבולנס ובאתי לבית הספר והילדים כמו ילדים, הלכו כמו טווסים. באותו יום לקחתי אותם לבית הספר עם האמבולנס והם הרגישו נפלא. כבר עכשיו הילדה שלי אומרת שבגיל 16 היא תתנדב ותעלה איתי לאמבולנס, וזה מאד חשוב לי, הוכחה לכך שאני את שלי עשיתי". הוא מסכם בסיפוק.

צילום: פרטי