זיכרון בסלון יבנה: לא נותרה עין אחת יבשה

"השנה הפרויקט הפך לתופעה חברתית בהיקפים גדולים, ובעיר יבנה כמות הסלונים המארחים גדלה ביותר מפי 3 משנה קודמת, ומעבר לכך, כמות האורחים בכל סלון הייתה גבוהה במיוחד, וככל שהתקרב 'יום השואה' נרשמו עוד ועוד אנשים כאורחים, או כמארחים, כך שהחשיפה לפרויקט הייתה למאות מתושבי העיר." מספר כהן.

"הקונספט המומלץ לערב הוא שמזמינים איש/אשת-עדות, שמגיעים לספר את הסיפור האישי שלהם, בסביבה קשובה ומחבקת, כך גם נחשפים אנשים רבים לסיפורים האישיים והחשובים כל-כך של אלו שבעוד כמה שנים, לצערנו הרב, כבר לא בטוח שיהיו עמנו. כאנשי-עדות מגיעים גם דור שני של ניצולי שואה, שמספרים את סיפורם המרתק של הוריהם וגם איך זה לגדול כילד/ה לניצולי שואה."

גם ביבנה במספר סלונים, אנשי העדות היו דור שני לניצולים, כך אצל חבר-המועצה עדי ינקילביץ, שמארח זו השנה השנייה, הייתה אשת עדות מדור שני, והסיפורים היו מרתקים במיוחד.

חבר מועצת-העיר עו"ד עדי ינקילביץ, סיפר: "זו שנה שנייה שאנחנו מארחים אצלנו בבית את פרויקט 'זיכרון בסלון'. שנה שנייה שהבית מתמלא עד אפס מקום באורחים שרוצים לבוא ולשמוע ולחוות את ערב יום השואה בצורה קצת שונה. תודה ללירי זו-הארי, שבאה לספר סיפור מדהים ומיוחד של 'טרנספר 222' וחילופי הטמפלרים, סיפור מרתק בפני עצמו שלא הכרתי קודם, חפשו בגוגל, כדאי לכם. תודה לכל מי שהגיע אתמול ובחר להעביר את הערב אתנו, תודה מיוחדת לליאור כהן, על הארגון והסיוע, ותודה ענקית לאשתי המדהימה שדאגה שהכל יהיה מוכן וערוך לקראת הערב. ניפגש שוב אצלנו שנה הבאה."

כיוון שהימים האלו הם ימים עמוסים יחסית לאנשי העדות, חלק מהמארחים אירחו מספר ימים לפני או אחרי יום הזיכרון, "בכל הסלונים שביקרתי" סיפר ליאור כהן "לא נותרה עין אחת יבשה. הסיפורים היו מצמררים ומרגשים עד דמעות, והשאלה שחזרה על עצמה פעם אחר פעם הייתה: 'איך אפשר לשרוד את כל התופת הזו?'."

"גילינו אנשי עדות, ניצולים אמיצים וגיבורים אמתיים, שבזכות הגבורה והתופת שהם עברו – אנחנו נמצאים כאן במדינה שלנו היום." מוסיף כהן "כך לדוגמא בסלון של  משפחת ענני, סיפר, בצורה מרתקת, פנחס גולן, בן ה-81, איך כבר מגיל 5 הוא גדל אל תוך התופת, כל זאת לבדו, עד שעלה לארץ, הגן על המולדת וחווה טלטלות קשות גם לאחר-מכן, וכמו שכתבתי לעיל, אף עין לא נותרה יבשה."

עוד מפגש נערך אצל אצל יוסי והילי כהן, עם לידיה ברנדס. סיפר יוסי: "נחשפתי לפרויקט 'זיכרון בסלון' על-ידי ליאור כהן, איש הקשר של הפרויקט ביבנה, אשר ביקש לדעת האם אסכים לארח בביתי ניצול שואה. בלי לחשוב פעמיים נעניתי בחיוב. נושא השואה תמיד ריתק וסיקרן אותי וכך נרתמתי לפרויקט, ביום שני (13/4/15) התארחתי אצל משפחת ענני וחוויתי חוויה מדהימה מסוג שונה.  בערב 15/4/15 ערב יום השואה אירחתי בביתי את הגברת לידיה ברנדס, שסיפרה את סיפורה האישי שחוותה בשואה. הפעם זה היה שונה מתמיד, לגעת בעבר דרך ההווה בצורה ישירה. לשמוע את סיפורה האישי של לידיה, לא על-ידי שחקן ולא בצורה מעובדת, אלא בהומור מהול בעצב, בפתיחות ובאומץ, זו חוויה מאוד מרגשת ומעצימה. חשוב מאוד לשמור ולהנציח את הזיכרון של הניצולים. 'עם ללא עבר אין לו עתיד', ולכן חשוב להמשיך ולהנציח לא רק ביום השואה, ולכן אנסה להנציח את הפרויקט אחת לארבעה חודשים." מצהיר כהן.

בשלב השני, בכדי להתאושש משלב העדות, משמיעים שיר או סיפור, בסלון של יוסי כהן אשת העדות, לידיה ברנר, בת ה-82, ביקשה לשמוע את השירים שבהחלט מעידים על אופייה המיוחד: 'לתת' של בועז שרעבי ו-'אין לי ארץ אחרת' ששרה גלי עטרי.

החלק השלישי והמהותי הוא הדיון – בחלק מהסלונים דנו בשאלות הבאות: האם נכון לשדר כדורגל ביום השואה? איפה היה אלוהים בשואה? עד כמה מדאיג האיום האיראני? למה יש יותר מדי כותרות שמעידות על פילוג בעם? וכיצד העם שלנו הופך כל-כך מאוחד ברגעי משבר כדוגמת 'צוק איתן'?

והמסר שתמיד עבר, בסופו של דבר, הוא: שהתקופה המשמעותית הזאת חייבת להיחקק לנו בתודעה וש'אין לנו ארץ אחרת'.

בסוף הערב הוענקה תעודת-הוקרה לכל אנשי-העדות.

"ברצוני להודות לראש העירייה ולעיריית יבנה" מסכם ליאור כהן "על כך שאימצו את הפרויקט, ולחברי-מועצה רבים שבחרו להשתתף כאורחים או כמארחים, בתקווה שבשנה הבאה הפרויקט ייחשף לסלונים רבים יותר בעיר. וכמובן, להודות לאנשי-העדות, למארחים ולאורחים, שגורמים לפרויקט זה להיות כה משמעותי."

סגן ראש העירייה, ד"ר אהוד ויצמן, השתתף במפגש 'זיכרון בסלון' ובדף הפייסבוק שלו סיפר על החוויה: "לקראת יום השואה הזמין אותי רונן זהבי ל'זיכרון בסלון' אצל אפרת ורפי ענני ביבנה, נעניתי בחיוב. בבית משפחת ענני ישבו כ-35 משתתפים וניצול השואה פנחס גולן, שסיפר את סיפורו בצורה מרתקת, מדם לבו, והוליך אותנו בשבילי חייו, ממחנה אושוויץ, והוא רק בן 5, עד גיל 11. המילים מתקשות לתאר את הזוועה. פנחס משתף אותנו בחוויות הנוראיות שעבר והוא חוזר אליהם עכשיו. עלייתו ארצה, ההגנה על המולדת הצעירה ומסלול חייו עד היום. לאחר הפסקה החל דיון בו המשתתפים הביעו דעות, מחשבות וזיכרונות מבית ההורים הסבים והסבתות. הדינמיקה שנוצרה הייתה מרגשת, סוחפת, ולעתים אף כואבת. חשבתי לעצמי הרי ביום רביעי ערב יום השואה ישבו מאות קבוצות כאלה בארץ ובעולם ודיברו וזכרו את אשר קרה בשואה וכך העבירו את לפיד הזיכרון מדור לדור באמירה של לא נשכח ולא עוד."

גם ענבל הוכמן סיפרה על הערב שהתקיים בסלון ביתם: "לפני כשבוע וחצי החלטנו לקיים בדירתנו את המפגש המרתק עם ניצול שואה 'זיכרון בסלון'. פנינו אל מספר ניצולים מהעיירה ויילון, אך הם לצערנו לא יכלו להגיע מפאת חוליים. לבסוף החלטנו לפנות אל דב פרי, אותו הכרנו לפני מספר שנים דרך 'ארגון יוצאי ויילון והסביבה'. ארגון שהוקם בשנת 1973 על-ידי ניצולי העיר ויילון במחוז ויילון ועיירות הסביבה. הוריו של דב עלו לארץ ב-1939, לפני פרוץ המלחמה, אך אחיהם ואחיותיהם ובני-משפחתם נספו, למעט דוד אחד שעלה לארץ. דוד אברהם מאירוביץ' ז"ל. דוד אברהם ירד מהארץ והשתקע בוינה, אוסטריה. שם הקים עסק שברבות השנים שגשג ופרח, ואז הוא החליט לחזור לעיירת הולדתו וירושוב, הנמצאת במחוז ויילון. כשהגיע לשם – נאמר לו על-ידי אחד הפולנים באזור שהפולני הגר בבית הרב מצא אצלו מספר חפצי יודאיקה. הדוד החליט לנסות ולהשיגם. על-ידי מיקוח הוא שילם עבור החפצים סכום כספי ולאחר-מכן מצא דרך להעבירם לארץ. בין החפצים נמצאו ספרי-תורה, אצבע לקריאה בתורה, ספרי קהילה של קופת גמילות-חסדים ועוד. על חלק מהשמות צוינו שמות האנשים להם היה שייך בעבר הספר."

"דב שומר היטב על הספרים ואף מעניקם כמתנה לבניו בעת אירועים חשובים כמו חתונה. אחד הספרים הוכנס לבית-הכנסת ביבנה, בשנת 1993. דב סיפר את סיפורו, הראה תמונות וסרטונים שצולמו על-ידי דודו אברהם ז"ל וסיפוריו נעו בין ישראל, אוסטריה, פולין." מוסיפה הוכמן.

"אתמול בבוקר, בעת שיחתי עם תלמידי מועצת-התלמידים בבית-הספר, גיליתי כי אחד מהם שכן של ניצול שואה. ביקשתי ממנו לפנות אליו ולהעביר לו את פרטיי, זאת אכן קרה. כך קרה ששוחחתי עם ינקו רפופורט, ניצול שואה, יליד 1930, ברומניה, שנולד בעיר בכו. ינקו היה בן יחיד להוריו. במהלך הערב הוא סיפר לנו על ילדותו ברומניה, על עבודות הפרך שבהם נאלצו היהודים לעבוד – בבניית בונקרים למטוסים מתחת לפני האדמה ועוד. ינקו סיפר על החיילים הגרמנים שדרשו לעמוד במכסת עבודה גבוהה, ועל החיילים הרומנים שהוציאו אל הפועל את דרישותיהם. ינקו הוציא ספר אוטוביוגרפי בעזרתה האדיבה של לינה שרון, המגיעה אל ביתו באופן קבוע. כותרת הספר היא 'הפחד היה קשה מהרעב'. כששאלתי את ינקו האם חשב לברוח – הוא הגיב: 'ממש לא. הפחד חזק ממחשבות כאלה'. אזור רומניה שהיה בגבול הרוסי נכבש על-ידי הרוסים וכך הוא ניצל. ינקו סיפר על העוצר שהוטל על בני-העיר, היציאה הותרה מ-10:00 עד 18:00. למרבה הצער כל המזון נמכר בשעה 8:00 וכשהגיעו לקנות מזון הוא כבר לא היה בנמצא ולכן היה עליהם להשיגו בדרכים לא דרכים. ינקו סיפר שלאחר המלחמה, כשביקש לעלות לארץ – לא אישרו לו את היציאה מרומניה, עקב העובדה שהוא למד ברומניה להיות  כלכלן והרומנים טענו שהם שילמו עבורו את הלימודים ולכן הוא חייב להישאר ולהחזיר להם את ההוצאות. רק ב-1978 זכה לעלות לארץ. הוא הגיע לאור-עקיבא ולאחר-מכן קיבל מהסוכנות דירה קטנה ב… יבנה."

"ל-ינקו אם, שעלתה לארץ, ואישה, אך אין לו ילדים. אמו ואשתו נפטרו מזמן והוא נמצא לבדו בביתו. ינקו ישמח מאוד אם נוכל להירתם ולהגיע לבקרו מדי פעם."

"הערב היה מהנה," מסכמת הוכמן "חווייתי, מעשיר, מגבש, מחמם את הלב. מאחלת לנו שנזכה להמשיך ולשמוע עוד סיפורים ולסייע לעוד ועוד ניצולים להפיג בדידותם."

תמונות נוספות של 'זיכרון בסלון' בסלונים ברחבי יבנה: