הקרון: המסע ליצירה

ביקשתי מאורלי שוורץ, הבעלים של 'הקרון המסע ליצירה', hakaron.com לפתוח את סגור לבה ולספר את הסיפור שלה תחת הכותרת 'הדרך לשינוי'.

אז לפני שהפכת להיות בעלת 'הקרון' מה היית?
אורלי מגוללת בפני את המסלול אותו עברה ב'אינטל', שם עבדה כ-16 שנים. אורלי למעשה מתחילה את הקריירה ב'אינטל', בשנת 1999, אחרי שסיימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות. בחמש השנים הראשונות אורלי עובדת בחברה שנותנת שירות לאינטל. שם היא מתפקדת כמגייסת ואחראית על פעילויות הרווחה. בשנת 2004, יוצאת לחופשת לידה עם בנה הבכור יהונתן (תן-תן). בסיום חופשת הלידה, היא חוזרת לאינטל והופכת לעובדת אינטל מהמניין, עם התואר הנכסף Blue Badge כלומר – תג כחול ואין מאושרת ממנה.

עם השנים והתפקידים השונים, היצירתיות של אורלי באה לידי ביטוי בפרויקטים ארגוניים שהיא מובילה, תכנון וארגון הדרכות, הפקת אירועים, פעילויות רווחה ואדמיניסטרציה לשכבת המנהלים הבכירה של מפעל השבבים של אינטל בקריית-גת. תמיד במחשבה על הפרטים הקטנים ואיך אפשר לתת מעבר. אורלי היא עובדת של 'שגר ושכח', בניגוד ל'שגר ושכח מזה'

אורלי מביאה אתה את שמחת החיים שלה, הרבה העזה וההנאה בנתינה, הרבה אנרגיות חיוביות במקום שהמציאות היומיומית שלנו יכולה לעתים להיות מאתגרת…

אוקטובר 2006, עם הפריחה בא המשבר הגדול – אימא של אורלי, שולי, חולה מאוד ונמצאת בתרדמת שלושה חודשים, שבסופם אורלי נפרדת מאמה (שממשיכה לעולם שכולו טוב). קראתי פעם פוסט שאורלי פרסמה על אמה, או ליתר דיוק על החוסר שלה בנוכחות הפיזית של אימא בחייה.

קשה היה שלא להתרגש כשאורלי מתארת את הרגעים הקטנים שאימא, שולי, חסרה לה. אם זה השיחה היומית לספר איך היה ומה היה, וסתם מפגש ספונטני לקפה. החוויות האלה, שרק אימא מבינה ומחזקת, שאפשר לשתף ולצחוק יחד. אולי זאת הסיבה שאורלי כל-כך נרגשת תמיד כשב'קרון' מתקיימים מפגשי אימא ובת… 

חופשת הלידה עם שלו, בנה השני, שבאה בחפיפה עם האובדן של אמה, מאפשרת לאורלי להתעסק בלבנות חיים, ולא במוות, לגדל ולהצמיח, ולא לשקוע באבלות. אורלי מדהימה אותי עד כמה היא חזקה ורגישה כאחד, כואבת את האובדן, אך נחושה להמשיך הלאה, לנצל את הרגע, להודות על מה שיש וליהנות ממה שיש.

יש לי בת, יש לי בת!
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שנת 2011, נולדה זהר-קרן. באותו יום משודרת תכנית על רס"ר קרן טנדלר ז"ל, מכונאית מוטסת במילואים, שנהרגה במלחמת לבנון השנייה כשמסוקה הופל מעל שטח לבנון. סיפורה של קרן נוגע ללבם של אורלי ושחר (בן-זוגה של אורלי), והם מחליטים להוסיף את השם קרן כשם שני לזהר. אורלי כותבת מכתב מרגש למשפחתה של קרן טנדלר ז"ל, ובין המשפחות נוצר קשר חם ורציף, לאורך השנים.

מחול אחרון ופרידה
אחרי חצי שנה בבית, עם זהר-קרן, אורלי חוזרת ל'אינטל'. שוב תפקיד חדש, הפעם במחלקת ההדרכה. גם שם היא יוצרת ומגדירה תהליכים חדשים, לפיתוח ומדידת הדרכה, בהצלחה רבה. אולם, שינויים והתייעלות בארגון, מביאים אותה לתפקיד אחר, שלא מביא לידי ביטוי את החוזקות שלה. כמו כן, העניין מועט, אם בכלל. אורלי מבינה שזה לא התפקיד בו תוכל לפרוח ולהצליח.

'הקרון' מגיע באוקטובר 2014, שחר נוסע למושב לימן, לעזור לחבר להוביל משהו צפונה. לפתע, הוא רואה קרון באחת החצרות במושב, הוא נוקש בדלת ושואל, בדרכו האסרטיבית: "מוכר? – כי אני קונה!"

וכך היה, 'הקרון' עושה דרכו דרומה. שחר חשב שיהיה לו מחסן דקורטיבי, ועל זה נאמר: "תחשוב שוב". רק כשהקרון מגיע – אורלי מבינה שזה אכן קרון רכבת אמתי, ונדרשה הובלה מיוחדת, עם מנוף מיוחד, להנחית 20 טון של גוש ברזל ועץ בגינה האחורית.

שחר, ועוד שני חבר'ה צעירים, משייפים, משפצים וצובעים. באותה תקופה מגיעה הצעה של אינטל, לעובדים, לפרוש מרצון. חבילה מפתה עם מצנח זהב, והיה לאורלי חלון של שבועיים לקבל החלטה. מי היה מאמין שדווקא 'הקרון' יעזור לה לקבל את ההחלטה לעזוב.

אורלי מספרת: "באיזה בוקר חורפי נכנסתי לקרון והתיישבתי על הרצפה. אור חדר דרך החריצים של הקרון, והרגשתי שמשהו בי מתעורר, כאילו הקרון מדבר אליי (???) אבל מה הוא אומר?"

מסתבר שהקרון, שלאט לאט מקבל חיים ונשמה משל עצמו, מביא את אורלי להחליט על היציאה לדרך חדשה ולהציע לשחר עסקה שאי-אפשר לסרב לה. היא אומרת לו: "נעשה חלוקה 50:50, חצי מחסן – לך, וחצי – שלי, לסדנאות יצירה." לימים הוא יבנה לעצמו מחסן וינושל מהנכס, לטובת 'הקרון' המשגשג.

אורלי מחליטה לעזוב את אינטל ולקחת את תכנית ה'פרישה מרצון'. אורלי יוצאת למסע שלה, לעצמאות ושינוי. ב-1 בינואר 2015, כשהיא פורשת מאינטל – היא כבר מגיעה עם כרטיס ביקור: 'הקרון המסע ליצירה'.

"נפלת על הראש?!"
זאת רק אחת משלל התגובות ששמעה אורלי באותה תקופה, "תצליחי להתפרנס?", "מי יבוא לגדרה לסדנא?" אפילו הילדים בבית קצת מבועתים מהרעיון, שאין יותר ימי כיף של אינטל. אורלי מפתיעה אותם במשפט שנשמע כמו עתידות מבזוקה: "אפשר ללכת ללונה-פארק בלי אינטל."

זה לא אני – זו את
אורלי מספרת איך היא מתחילה בחיפושים קדחתניים אחרי אותה אחת שתעביר את הסדנה הראשונה בקרון. היא סופסוף מוצאת מישהי שמעבירה סדנאות בסריגה של חוטי טריקו. אורלי לוקחת אוויר ומתקשרת. מציגה את עצמה ואת המקום.

"איפה אמרת? חדרה?"
"לא,. גדרה." עונה אורלי.
"תודה, אבל רחוק מדי, ולא, לא מתאים."
כמו אומרים: "זה לא אני – זו את" או שזה הפוך?

אורלי לא מאבדת עשתונות ורצה לשחר עם דמעות "אתה רואה, אתה רואה, אמרתי לך 'אף אחד לא מוכן לבוא לגדרה.' ושחר עונה לה בלי למצמץ 'תעברי לבאה בתור ברשימה'. וכך היה, סדנא ראשונה עם קרני (קרנינה מעדנייה של יצירה) אם ובת מכינות שרשרת בד וקשת לשיער. השתתפו ארבעה זוגות. לפחות שניים, טוענת אורלי, היו חברות טובות שבאו לתמוך בה על היוזמה החדשה, ולפרגן. מילה שמקבלת כל-כך הרבה משמעות כשאתה מתחיל דרך חדשה… ובכלל…

וכך מתחיל 'הקרון' לנוע
מגוון הסדנאות עצום: חידוש רהיטים, שרפרף צמיג, סדריה, זיכרון בריבוע, קרון בטון, רישום בחוטי ברזל, הבסקט, לוח מגנט, ועוד. חלקן לילדים, חלקן למבוגרים, חלקן מועברות על-ידי אורלי וחלקן שיתופי-פעולה. ומסתבר שיש תסרוקות מעבר לקוקו – סדנא לשזירת צמות לאבות ובנות (כן, כן אבות). ויש כל-כך הרבה מעבר לפן היצירתי, יש שיווק ומיתוג, פרסום, ודף ב-Facebook ואתר hakaron.com, ויש גם כספים, מספרים, חשבוניות, תמחורים. בכל סדנא אורלי תמיד שם, גם כאשר מגיע יוצר או יוצרת להעביר סדנא, אורלי שם, מארחת את הבאים ומביאה את השמחה שלה והיצירתיות שבה. אורלי זה 'הקרון' ו'הקרון' זה אורלי. לא ניתן להפריד ביניהם.

מה הדבר שהכי חסר לך?
"הבגדים היפים שלי. איבדתי משהו ממה שהייתי, אישה שקמה בבוקר עם לק אדום ובגדים יפים, שנמצאת עם אנשים מבוגרים, מקום עבודה מסודר. הפכתי למישהי שלובשת ג'ינס בבוקר, שבסוף היום מגרדת את הצבע מהידיים."

מה עושה לך כיף?ֿ
"מפגשי הורה וילד. בעיקר אם ובת, אולי זה הגעגוע לאימא, שולי."

למה את לא מתגעגעת?
(אורלי מחייכת) "ללחץ של הבוקר, כשאני צריכה להתארגן ולרוץ למשרד ובדרך לארגן שלושה ילדים וכריכים… לא, לזה אני לא מתגעגעת."

מה האתגר הגדול שלך?
"איך מפרידים בית ועבודה כשהעבודה נמצאת בצד השני של החצר, ולילדים נראה שאימא לא עובדת, כי היא כל היום צובעת ויוצרת."

תמיד עסקת ביצירה?
"לא ממש, היצירתיות והנגיעה בחומרים, כל פעם חומר אחר, באה אחרי העזיבה של אינטל. גם רכישת כל החומרים והציוד, שאת רובם בכלל לא הכרתי, נעשתה במהלך השנה הראשונה למסע."

אז בתיה עוזיאל הייתה מקור ההשראה שלך?
"אולי." אומרת אורלי בחיוך, ומוסיפה: "חלק מהלמידה נעשה במסגרות סדנאות שהשתתפתי בהן. אולם עיקר הלמידה נעשה פשוט תוך כדי התנסות. צריך לנסות ולנסות, שוב ושוב, עד שמגיעים לשביעות-רצון מאיכות התוצר וההדרכה. היצירתיות, כנראה, חיה בתוכי, גם באינטל. שם חשבתי והתבטאתי באופן יצירתי בכל התפקידים: טקס יום השואה הראשון, בית-ספר מרוכז לקליטת מהנדסים חדשים במחלקה, קורא תגים לקרדיט להדרכות הארגון, ועוד. זה פשוט בא לידי ביטוי בדרך אחרת."

חמש שנים מהיום, איפה את רואה את עצמך?
אורלי חושבת לרגע ועונה: "בקרון, אבל עם הרחבה, אולי של עוד קרון (יש קרון נוסף למכירה בלימן?) ולהציע כנסים, אירוח ועוד יצירה."

אז מה הטיפ שלך למי שרוצה להתחיל את מיזם החיים שלו?
"צריך להעז ולא לפחד. יש ימים שהמחשבות הן פחות אופטימיות, וחשוב למצוא אדם קרוב שיתמוך ויפרגן. מישהו שיאמין בך ויידחף אותך קדימה ברגעי משבר. מישהו שאפשר להישען עליו, לכמה דקות שלא ייתן לך להישבר, כמו שלי יש את שחר."ֿ

אז מה השיר שלך?
"איך לא? 'קחי מה שתרצי, מי יסרב לך, קחי את העולם כולו, מי יוכל לומר לך לא?' (גלי עטרי)."

צילום: טל גורי

הפגישה עם אורלי קרובה לסיום, קשה לנו להיפרד. שוב עוגה וקפה והנה כמעט 14:00, הילדים כבר בדרך הביתה. שתינו עסוקות כבר במחשבות על תפעולו של חלקו השני של היום. אני מסיימת את המפגש עם אורלי עם מחשבות על שינוי, ואיך עושים אותו, איך יודעים שזה הדבר עם ההבנה שצריך להעז ולא לפחד ולנסות, ושיהיו קשיים וגם פרגון והצלחות קטנות. אני מניחה שכשאורלי יצאה למסע – היא לא חלמה שכעבור שנה יהיו מעל 4,000 חברי פייסבוק ל'קרון' ועוד רבים מוזמנים להצטרף למסע המשותף עם אורלי, כי הרי "ההצלחה היא מסע – לא יעד".

הקרון: טלפון 054-7886271. באתר כאן, ובדף הפייסבוק כאן