הניצחון הקטן והפרטי שלי

יש עוד כמוהו, הרבה ילדים לניצולי שואה, שסחבו על גבם, לאורך כל חייהם, את החרדות, הסיוטים, הטראומות של הוריהם

הם לא מספרים לילדים

נתן מתנדב בער"ן (עזרה ראשונה נפשית) למעלה מ-17 שנים. אנשים רבים מתקשרים אליו ומספרים על חוויות השואה שלהם. הוא שואל אותם האם גם הילדים שלהם יודעים. ולא סתם הוא שואל. הוא שואל, כי הוא יודע שהם לא מספרים לילדים. והם אומרים שהם לא מספרים, כי הילדים ממילא לא יבינו והם לא רוצים להכביד, והוא אומר שזה נפוץ. שתמיד הסתירו, ניסו להציג מצג שווא של משפחה נורמטיבית ומאושרת, למען הילדים. סירבו לספר, הדחיקו. אבל החוויות האלו לא עזבו אותם, ולא עזבו את הילדים שלהם אפילו שלא דיברו על זה, זה היה שם באופן הכי מוחשי על השולחן. ילדים רבים מבין ילדי דור שני לשואה היו 'ילדים הורים', כי ההורים שלהם זרקו על כתפיהם הקטנות את עול הטיפול בהורים עצמם, שהיו עסוקים במציאת פרנסה, או באחים הקטנים בבית. זו תופעה ידועה ומוכרת גם במחקרים פסיכולוגיים שנעשו בארץ."  

"רבים מהמתקשרים אלינו, לא מדברים עם איש במשפחתם על הטראומה. רק איתנו, המתנדבים האנונימיים שמאחורי קו הטלפון ('קו לקשיש' 3201*), הם יכולים להיפתח. אני מגיע אליהם, מהמקום שלי, מהחוויה האישית שלי, אני יכול להבין אותם ולעזור להם להתמודד עם הטראומה, להבין את ההשלכות, לעודד אותם לספר גם בבית, כי למרות ההכחשה – הילדים שלהם יודעים, אולי לא בפרוטרוט, אבל אם לא יספרו למישהו, או לפחות יתנו דף עדות ב'יד ושם' – מי יידע? מי יאמין?"

לאון רכטמן. האב. עטור מדליות גבורה, בחברת גנרל קולפאק, גיבור אוקראיני שיותר מאשר היה שונא גרמנים היה שונא יהודים (לאון ברח והצטרף לפרטיזנים שלו והיה צריך להסתיר את יהדותו)

ההורים שלי

"ההורים שלי: לאון רכטמן (לייביש) ואטל, מבית ביימן, היו אנשים נשואים, עם משפחה, עם פרוץ המלחמה ולפני השואה. לאמי היה בעל ותינוק ולאבי אישה ושני ילדים. המשפחות שלהם נספו בשואה. אני מניח שבזמנים נורמליים, אנשים אלה, שהיו כל כך שונים, לא היו מתחתנים, אך בתום המלחמה, מצאו שני פליטי אדם, שבורים ורצוצים, זה את זה, ורצו להקים מחדש משפחה, ובעיקר לרומם את כבודם הרמוס כבני-אדם. הם הכירו ב'מרכז לאיתור קרובים ג'וינט', בווארשה, מרכז שהוקם לטובת ניצולי השואה אחרי המלחמה. אבי שירת בצבא הפולני, עם בעלה הראשון של אמי, ושניהם נפלו בשבי של הצבא הגרמני. מאוחר יותר הלשינו עליהם הפולנים, ובסלקציה זיהו את יהדותם ושלחו אותם למחנה עבודה, אבי קפץ מהרכבת, בעלה לא הצליח וניספה בשואה יחד עם התינוק שחלה בטיפוס ולא שרד את אימת השואה בגטו וורשה. הוריי הקימו משפחה חדשה ועלו לישראל. אבא, אימא ושני ילדים חדשים, אני, בשמי הקודם: נחמן פייביש, ואחותי: נעמי, שנולדה כבר בארץ. החיים בארץ לא היו פשוטים לאנשים שבאו מן השואה, ובמיוחד בחיפה האדומה, בה התגוררנו, בוואדי רושמייה, בשכונת העוני חאליסה. במיוחד לנוכח העובדה שאבי הציג בגאווה תעודה שהוא היה בתנועת הנוער 'ביתר' בפולין, כלומר לא 'מפאיניק', והם בהחלט נקמו בו ולא נתנו לו עבודה באחד ממפעלי ההסתדרות דאז (סולל בונה, בתי-הזיקוק, נמל חיפה), המצב היה קשה מאד כלכלית, והוריי ניסו והשתדלו להיות משפחה נורמטיבית. הוריי ניסו לייצר בית נורמלי בארץ ישראל, מנוגד למה שחוו שם, בגולה. לא רצו להפיל על הילדים, על החיים החדשים את הטראומה מאז. בבית לא דיברו על השואה, היה חשוב להם לחיות את העכשיו, ומבחינה זאת היה זה בית מאד לאומי."

אטל ולאון. הוריהם של נעמי (שרון) ונתן (רונן). בבגדי שנות ה-40, בפארק בוורשה של אחרי המלחמה עם נתן (התינוק החדש)

ואז הוריי היו מתחילים לבכות ובורחים משולחן הסדר

"הסיפורים על השואה היו תמיד מודחקים, אבל הם תמיד היו שם. דוגמא מוחשית כזו היא החגים בבית ילדותי. בחגים, אמי הייתה מבשלת את מאכלי החג, והיינו מתיישבים אל השולחן לחגוג, ואז, תוך כדי תפילה ושירי חג, הם היו פורצים בבכי. נזכרים במשפחה שהושמדה, לאבי היו 13 אחים, מתוכם שרד רק אחד, שהועבר לישראל במסגרת 'עליית הנוער', לאמי היו 17 אחים ואחיות, ואביה היה רב, ונשארו לה אחרי השואה רק שתי אחיות ואח קטן. הם היו עוזבים את שולחן החג, מתייפחים, כל אחד בפינתו, ורק אחותי ואני היינו נשארים לשבת ליד השולחן, מתמודדים עם המראה של הורינו השבורים מעומס הזיכרונות, ובוכים, על משהו שלא היה מובן לנו, אך ככל הנראה היה חזק מאיתנו, ולא מבינים מה קורה פה, מתחבקים חזק חזק ומפחדים בעצמנו ממשהו לא ידוע. בילדותי היו החגים תקופה טראומתית בשבילי. לא פשוטה לעיכול. מזלי שהתחתנתי עם דניז, מרוקאית, שבכלל לא ידעה על השואה עד שהגיעה לישראל. היא זו שהחזירה לי את הפרופורציות על החגים, על הצורך הבולמוסי לאכול הרבה, שמא מחר יבואו לקחת אותנו למחנות עבודה, ועל היופי של משפחתיות."

"עכשיו את מתפלאת שיש לנו חמישה ילדים, אחד כלב ואחת חתול? ובינתיים 12 נכדים ברוך השם?" הוא שואל בחיוך, "הצורך שלי בחמולה גדולה ככל הנראה נובע מן הצורך למלא שורות של אלה שנלקחו מאיתנו, לא כדרך הטבע, בשואה." 

נעמי שרון ונתן רונן, עם אמם אטל, בטיול באירופה. הניצחון הקטן שלה

האתוס הצברי והניצולים

"בתקופה של קום המדינה, האנטגוניזם כלפי הניצולים היה רב. מצד אחד, היו רגשי אשמה בישוב, שאולי לא עשו מספיק, ובגלל זה המציאו את אתוס חנה סנש והצנחנים, שיצאו מטעם היישוב להציל יהודים. ומצד אחר, הסתכלו על העולים שבאו לישראל רק אחרי השואה כמי שאולי נענשו בצדק כי לא באו לבנות את המדינה בעליות הציוניות של פעם, ובעצם ישבו על 'סיר הבשר' של הגולה, ועלו ארצה רק בגלל ההכרח והמכה האיומה של השואה. זה היה באוויר, הדיסונאנס הזה. השידור של מסרים כפולים."

"האתוס הצברי, עליו נבנתה מדינת ישראל, של 'יפי הבלורית והטוהר', של עובדי האדמה חשופי החזה, ושל הבנות עם הכפייה והשיברייה, ההולכות בשדות, לא הלם את תדמית האנשים השבורים האלה, שבאו מן השואה עם סיפורים איומים. הישראלים הוותיקים לא רצו לשמוע, הם היו עסוקים בהקמת היהודי החדש = הישראלי. יש לי חברים שבאו ממדינות צפון-אפריקה והם זוכרים את ההשפלה של המנגנון האשכנזי, שהסתכל עליהם מלמעלה למטה, את ריסוס ה-DDT בנמל חיפה. מה שאנו, דווקא כאשכנזים של שמה, של השואה, פליטים עלובי גוף ונפש, ספגנו מן הוותיקים הוא השפלה חמורה וכואבת יותר: חלקם דיברו על כך שאולי הגיע להם 'לחטוף' את השואה, לאלה היהודים שנשארו באירופה. האשימו אותם  שהם הלכו 'כצאן מובל לטבח'. זו הייתה האטמוספרה. ההורים שלי, בוואדי בשכונת חליסה, היו יותר קרובים לעולי המזרח מאשר למנגנון ולבירוקרטיה של 'הוותיקים', שסרבו לדבר עם הוריי באידיש, למרות שידעו טוב מאוד את השפה. הם הוקיעו והקיאו מעצמם כל מה שהגולה סמלה בעיניהם, וראו בפליטי השואה כמי שאחראים בעצמם על מה שבא להם. זו הייתה האווירה וזו חוויית הילדות שלי מחיפה 'האדומה' של אז."

אטל ולאון. הוריהם של נעמי (שרון) ונתן (רונן)

זה הניצחון שלי

"כשמלאו לאמי 75, שאלנו, אחותי ואני, את אמי האלמנה, אם הייתה רוצה לעשות 'טיול שורשים' לפולניה. אני זוכר את הבוז והשנאה שנתעוררה באישה, הקטנה פיזית ."אני לא שמה רגלי במדינה הבוגדנית הזאת, שדם יהודי ספוג באדמתה." רק אז סיפרה לנו אמי (היום היא כבר ז"ל) שאחרי המלחמה היא חזרה לעיירה הקטנה, שבה היה להוריה רכוש ומנסרת עצים, שסיפקה פרנסה בשפע למשפחה כולה, על-מנת לדעת מה עלה בגורל הרכוש והמשפחה. הסתבר לה שהגויים, שהיו פועלים במפעל, השתלטו על המפעל, וכששמעו שהיהודיה חזרה, תכננו לרצוח אותה ולקבור אותה ביער, שהרי מי יידע? מזלה של אמי היה שאשתו של הגוי התחננה שתברח וסיפרה לה שבעלה מתכנן לה 'סוף', וזאת לאחר שהיא ניצלה מן החיה הנאצית. לקחנו אותה, בסופו של דבר, לטיול בערים שהיו מחוזות חלום עבורה: וינה, בודפסט ופראג. לא חסכנו כסף על-מנת לפנק אותה, הזמנו תזמורת כלייזמרים מקומית שינגנו לה במסעדה לאור נרות, לקחנו אותה לאופרטה וכו'. מה שלא אני ולא אחותי הבנו אז שזה ממש ממש לא עשה עליה רושם, מה שעניין אותה הכי היה לשבת באותם מקומות, שהיו מלאים בתיירים גרמנים קולניים, לשבת יחד עם שני הילדים שלה, ולהסתכל להם חזק חזק בעיניים. כששאלתי את אימא שלי מה היא עושה? היא אמרה: "הם" והצביעה על הגרמנים "ניסו לגמור אותנו כעם במסגרת 'הפתרון הסופי', ועכשיו אני חזרתי הנה לאירופה עם שני ילדיי, אחד קצין גבוה בצבא, השנייה מפקחת וגננת במשרד החינוך הישראלי, זה הניצחון הקטן והפרטי שלי עליהם!"

אטל ולאון עם נעמי ונתן. בגן הזיכרון בהדר הכרמל. חיפה