הלב נשבר: נפרדים מאתי בלכנר – הלב הגדול של יבנה

קשה עוד יותר לעשות זאת דווקא במקום שהיה במשך שנים רבות כל כך הבית שלה. המקום שבו כתבה אלפי מילים על אחרים, סיפרה את סיפוריהם של תושבי יבנה, נלחמה עבורם, שמחה איתם וכאבה איתם.

ועכשיו אנחנו נדרשים לכתוב על אתי.

עבור רבים מתושבי יבנה, אתי בלכנר הייתה עיתונאית. עבור רבים אחרים היא הייתה הכתובת שאליה פונים כשאף אחד אחר לא מקשיב. ועבורנו, במערכת, היא הייתה הרבה יותר מכל אלה.

הקשר של אתי לעיתונות המקומית ביבנה החל הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות. כבר בשנות ה־90 הייתה חלק מ"יבניתון" מהמהדורה הראשונה שלו. בהמשך הייתה העורכת הראשית של "גל גפן יבנה", עבדה ב"קול יבנה" ובעיתונים מקומיים נוספים, ובמשך עשרות שנים הפכה לאחד השמות המזוהים ביותר עם העיתונות המקומית בעיר.

בשנת 2011 הוקמו האתרים שלנו. כשנתיים לאחר מכן הצטרפה אתי למערכת.

בדיעבד, קשה בכלל להפריד בין השניים.

אתי הייתה הפורטל של יבנה, והפורטל היה בדמותה.

לאתי לא היו באמת שעות עבודה. גם לא ימי עבודה.

אם משהו קרה ביבנה, מבחינתה זה לא שינה אם השעה הייתה שתים־עשרה בצהריים או שתים־עשרה בלילה, יום חול או שבת. ברגע ששמעה על אירוע היא כבר הייתה שם – בטלפונים, בבדיקות, בשאלות. מי אמר? מה בדיוק קרה? מי נמצא במקום? מי יכול לאשר? היא הייתה חוקרת, מצליבה, מבררת ורק אז מתיישבת לכתוב.

אי אפשר היה להגיד לאתי: "נטפל בזה מחר".

כי אתי לא עבדה בעיתונות. אתי היא עיתונאית. בכל שעה, בכל יום ובכל רמ"ח איבריה.
 

אבל הסקרנות העיתונאית הייתה רק חלק ממנה. אתי הכירה את העיר, ובעיקר הכירה את האנשים שבה. היא ידעה מי זקוק לעזרה, מי נפל בין הכיסאות, איפה נעשה עוול ומתי צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות.
 

במשך השנים הגיעו אליה אלפי פניות. חלקן הפכו לכתבות, אבל רבות מהן מעולם לא פורסמו. כי מבחינת אתי, לא כל עזרה הייתה צריכה כותרת ולא כל מעשה טוב היה צריך קרדיט. לפעמים היה צריך רק להרים טלפון, לחבר בין אנשים, להתעקש מול גורם כלשהו או פשוט להיות שם בשביל אדם שצריך שמישהו יקשיב לו.
 

קהילתיות ועזרה לזולת לא היו עבורה סיסמאות. הן היו חלק ממנה.

וכך גם תחושת הצדק.
 

אתי היא דעתנית, עקשנית, סקרנית ולא פחדה לשאול שאלות. היא לא הייתה מוכנה לקבל תשובה רק מפני שמישהו בעל תפקיד אמר אותה. יושר, אמת בלתי מתפשרת ותיקון עוולות ליוו אותה מהרגע שקמה בבוקר.
 

אבל מי שהכיר את אתי רק דרך הכתבות שלה, הכיר רק חלק קטן ממנה.
 

אצלנו במערכת הייתה אתי הלב הפועם.

אנרגטית, קופצנית, תוססת, פטפטנית, רעשנית, מצחיקה ולעיתים בלתי ניתנת לעצירה. למרות גילה, תמיד אמרתי לה שהיא האדם הכי צעיר במשרד. ולא אמרתי את זה כדי להחמיא לה. זו פשוט הייתה האמת.
 

היא נכנסה לחדר וכולם ידוע שהיא נכנסה.

היא דיברה, צחקה, התווכחה, התעצבנה, סיפרה, שאלה, התקשרה לעוד מישהו, נזכרה בעוד משהו שחייבים לטפל בו – וכל זה לפעמים בתוך כמה דקות.
 

וזו אתי שלנו.

אבל לפני העיתונות, לפני יבנה ולפני המערכת, הייתה המשפחה שלה.
 

ומי שהכיר את אתי ואת מאיר לא יכול היה שלא לראות את הקשר המיוחד ביניהם. גם אחרי שנים ארוכות יחד, האהבה ביניהם הייתה גלויה לעין. לא אהבה שצריך לספר עליה – אהבה שפשוט ראו. הזוגיות שלהם הייתה עבור הסובבים אותם מושא להערכה ולהערצה.
 

אתי היא אמא  וסבתא מדהימה. נופר, מרדכי ואדווה זכו לא רק באמא אוהבת ודואגת, אלא בחברה של ממש. היא הייתה שם עבורם, ליוותה, דאגה, הקשיבה והייתה דוגמה לאהבה ולמסירות משפחתית.

לפני כשנתיים חלתה אתי בסרטן.
 

גם בתקופה הקשה הזאת היה קשה לחשוב עליה במונחים של חולשה. מי שהייתה במשך כל חייה בתנועה, בעשייה ובדאגה לאחרים נאלצה לנהל את המאבק הקשה ביותר שלה.
 

אתי'לה הייתה חלק יומיומי מהחיים שלנו ב־14 השנים האחרונות.
 

כל אחד ביבנה הכיר צד אחר של אתי. אנחנו זכינו להכיר גם את הצד המקצועי שלה מקרוב, יום אחרי יום. עיתונאית בכל רמ"ח איבריה, שבדמה זרם חוש צדק ואמת בלתי מתפשרת. היא הכירה את כולם, אהבה אנשים ונלחמה למען העקרונות שלה ולמען הדברים שהאמינה בהם.
 

היא הייתה בפרונט מול כולם. כשצריך היה לדבר עם גורם כזה או אחר, לפתור בעיה, להשיג תשובה או לא לוותר עד שמישהו בצד השני יקשיב – אתי הייתה שם. איכשהו, בסוף, היא גם הייתה זו שפותרת את הבעיה.
 

והיא הייתה מקצוענית חסרת פשרות. עורכת לשונית שלא הייתה מוכנה שנשגה בהברה, במילה או אפילו בפסיק.
 

לא משנה איפה הייתה, העבודה נסעה איתה. בארץ, בחו"ל, באמצע חופשה – אתי הייתה אתי.
 

"אני טסה לסין עם מאיר, אבל אל תדאג, אני עם לפטופ. לא תרגיש שאני חסרה", היא אמרה לי לפני אחד הטיולים שלה עם מאיר.
 

וזו לא הייתה סתם אמירה. זו הייתה הבטחה. וכמובן שהיא קיימה אותה.
 

אפילו לפני שלושה שבועות, בדרכה לבית החולים, כשהיא סובלת מכאבים, הטלפון שלי צפצף. אתי שלחה כתבה. רוכב אופניים נפגע, ויש ידיעה שצריך להעלות.
 

עד הרגע האחרון.
 

זאת אתי.
 

הלב הפועם שלנו.

כולנו רצינו להידבק במשהו מהכוח ומהעוצמה שלה. כולנו הערצנו את היכולות שלה, את הכישרון, את האנרגיה הבלתי נגמרת ואת הדרך שבה הסתערה על החיים.

כי אתי אהבה אותנו כאילו אנחנו הילדים שלה. ומי שזכה לקבל אהבה מאתי יודע שזו לא הייתה אהבה קטנה או שקטה. אתי אהבה כמו שהיא עשתה הכול – מכל הלב, בכל הכוח. לקבל אהבה מאתי היה להרגיש שזכית בעולם ומלואו.
 

כמה אהבה הייתה באישה הזאת. כמה חיוכים היא פיזרה לכולם, ממש כמו איזו פיה יפהפייה שמסתובבת בעולם ומפזרת קצת מאבקת הקסמים שלה בכל מקום שאליו היא מגיעה.

אישה בת 70 שיכולה לקפוץ בהופעת רוק כמו בת 16, לצרוך תרבות בלי סוף, ללמוד, לקרוא, להתעניין, לטייל, לשאול ולרצות לדעת עוד. הגיל אף פעם לא הגדיר אותה. להפך. תמיד אמרנו שהיא הכי צעירה במשרד, ובמובנים רבים היא באמת הייתה.
 

הגישה שלה לחיים הייתה מדבקת. היא גרמה לכולנו לרצות עוד ממנה – עוד מהאנרגיה, עוד מהשמחה, עוד מהסקרנות, עוד מהאהבה.
 

אני חייתי את אתי במשך 14 שנים כעורכת שלי, אבל הרבה לפני התפקידים והטייטלים היא הפכה לחלק כל כך משמעותי מהחיים שלי.
 

עברנו יחד שנים של חדשות, בחירות, מלחמות, סיפורים מרגשים, כעסים, צחוקים, ויכוחים, הצלחות, שיחות נפש ורגעים שלא אשכח לעולם.
 

מערכת עיתונאית היא מקום מוזר. אנחנו מבלים את החיים בלספר את הסיפורים של כולם. ביום כזה אתה מגלה כמה קשה למצוא את המילים דווקא כשצריך לספר את הסיפור של אחד האנשים הקרובים אליך ביותר.
 

אתי, במשך שנים כתבת על יבנה.
 

מאות אנשים שאת חייהם נגעת בהם אולי לעולם לא יידעו כמה שיחות טלפון עשית בשבילם, כמה פעמים התעקשת עבורם וכמה פעמים לא ויתרת עד שמישהו הקשיב.
 

אנחנו יודעים.
 

אנחנו גם יודעים שהמערכת שלנו לא תהיה אותה מערכת בלעדייך.
 

יהיה בה שקט יותר.
 

הרבה יותר מדי שקט.
 

תחסרי לנו בכל ידיעה, בכל בוקר במשרד, בכוס קפה (או בכוס וויסקי שלי ושלך), בחגיגות, בחגים, בכל ויכוח, בכל טלפון ובכל פעם שמישהו ייכנס בדלת ויגיד שנעשה לו עוול.
 

כי במשך שנים, כשמישהו כזה נכנס, היה לנו אותך.
 

ועכשיו נצטרך ללמוד איך ממשיכים בלעדייך.
 

נוחי על משכבך בשלום, אתילה שלנו.
 

אנחנו כבר מתגעגעים.
 

הלווייתה של אתי (אסתר) בלכנר ז"ל תתקיים היום, יום רביעי, 28.10.2026, בשעה 16:00, בבית העלמין יבנה החדש, סמוך למושב בן זכאי.

המשפחה תשב שבעה בבית משפחת בלכנר, רחוב פטל 23, יבנה.