הזירה הפוליטית: כיסא רחמים

רחמים דוידי נלחם על הכיסא של חבר-מועצה, הוא מאמין בעבודת-שטח ולא מתעצל כשהוא רוצה לשמור על המנדט שלו במועצת-העיר

באחד הערבים בחודש אוקטובר 2013 פגשתי ברחמים דוידי בשכונת נאות שז"ר. כהרגלו, הוא היה לבוש בחליפה. לא פשוטה מדי, כדי לא להיראות עוד מתרים לישיבה אלמונית, אך לא מהודרת מדי, בכדי לשדר עממיות. על פניו הוא לבש את החיוך הנצחי שלו, חיוך של זאב שטרף עדר כבשים ומתאפק שלא לשחרר גרעפס קולני שיסגיר אותו. לצדו צעד נער שהחזיק שקית ובה פליירים. הם בדיוק ירדו מאחד הבניינים ושמו את פעמיהם לכיוון בניין נוסף.

רחמים דוידי, אחד הפוליטיקאים היותר משופשפים וחלקלקים שידע הציבור היבנאי, מאמין בעבודת-שטח ולא מתעצל כשהוא רוצה לשמור על המנדט שלו במועצת-העיר. "מעבר לרחוב הדרור – אין לנו מה לחפש. כאן זה המגרש הביתי שלנו ומכאן נביא את הקולות." הוא אמר לי, והמשיך בדרכו לפגוש עוד תושבים.

חבר מועצת-העיר. רחמים דוידי

קשה עד בלתי-אפשרי לדבר על פוליטיקה ביבנה מבלי להזכיר את דוידי. האיש שכבר כמעט שלושה עשורים מעורב בתככים, קונפליקטים ומהלכים פוליטיים בעיר. בראשית שנות האלפיים, הוא כיהן כראש המועצה הדתית, תפקיד שכבר הוכח כפוליטי לעילא ולעילא (ראה ידיעה כאן).

הוא הסתכסך קשות עם הרב הראשי של יבנה, הרב דוד אבוחצירא, ועם ראש העירייה, צבי גוב-ארי, שראה בו סדין אדום. בריאיון שערכתי אתו ועם סגנו, יאיר שגב, בשנת 2004, שפכו השניים קיתונות של בוז על גוב-ארי, ככל הנראה כאשר הבינו כי ימיהם בתפקיד ספורים, כשדוידי מגדיל לעשות ואומר ש"הרב אבוחצירא צריך לנשק את הרגליים שלי", כאשר הוא ניסה לבטא את גודל התסכול שלו מהידרדרות היחסים עם ראש העירייה.

במערכת הבחירות של שנת 2003, דוידי נלחם עם פאלי כהן על הבכורה ברשימת ש"ס המקומית. הוא סירב לפשרה, לפיה ימוקם שני, אך בסופו של דבר הוסכם כי יצחק מוסאי (לא ראש המועצה הדתית המכהן), איש אמונו של דוידי, יתפוס את המקום.

מאותה מערכת בחירות זכורה עוד אפיזודה, כאשר דוידי הכריז לפתע על התמודדותו לראשות העיר ומיקד את הקמפיין שלו בהקמת תחנת מוניות בשוק. דוידי משך את התמודדותו, בסופו של דבר, אך מוסאי נבחר כחבר מועצה מטעמו בסיעת ש"ס.

פאלי לא ממש אהב את הסיטואציה שנכפתה עליו, ובבחירות 2008, כשהנסיבות השתנו, מיהר להתנער ממוסאי. אלא שדוידי לא ויתר על ייצוג במועצת-העיר, והוביל רשימה עצמאית בשם 'בני תורה'. הוא החליט להישאר במקום האהוב עליו, מאחורי הקלעים, ומיקם בפרונט את… מוסאי.

על העשור של מוסאי כחבר מועצה עוד ידובר, אולם שוב אנו חוזרים למערכת הבחירות של 2013. גם הפעם דוידי רוצה כיסא במועצת-העיר, אלא שהפעם הוא מחליט לחרוג ממנהגו ולהתייצב בחזית.

בכדי להבין את המהלך, עלינו לגשת לכולל 'נחל ליאור' (הממוקם צמוד לבית-הספר 'ביאליק'), שם דוידי הוא המוציא והמביא, על פיו יישק דבר, וכולם סרים למרותו. כאשר הוא ביקש להרחיב את המקום ולהפוך אותו לקומפלקס רחב ידיים, בן שתי קומות, הוא ידע יותר טוב מכל אחד אחר כי הוא עשוי להיתקל בלא מעט מכשולים בירוקרטיים. מעבר לכך, ישנו עניין התקצוב: ועדת התמיכות מתקצבת את העמותה המפעילה את הכולל בסכומים נדיבים (יחסית), מדי שנה, והיא מככבת בראש טבלת התקצוב פעם אחר פעם.
 

גורמים פוליטיים סבורים כי זו הסיבה המרכזית לכך שדוידי דואג להחזיק לפחות אצבע אחת במועצת-העיר.

המבנה הגדול משמש למעשה כבסיס כוח פוליטי. פועל בו בית-כנסת, מועברים בו שיעורים לגברים ולנשים ומלבד משפחתו הענפה של דוידי, מגיעים אליו עוד רבים מתושבי יבנה, שבשעת פקודה, לא מעט מהם יגיעו לקלפי ויעשו ככל אשר יורה אותם דוידי.

ייתכן כי דוידי חשש מכך שהברית האיתנה, בין גוב-ארי ובין פאלי, תפגע במעמד הרשימה שלו, והחליט שעליו 'להציל את המולדת'. וייתכן שהוא התגעגע, הרי חלפו לא מעט שנים מאז שכיהן כחבר מועצה בתקופתו של יהודה ברוס. כך או כך, גוב-ארי קיבל אותו שוב בגודל טבעי, למורת רוחו.

במהלך אותו ריאיון שהעניק לי בשנת 2004, דוידי מתח ביקורת על חברי המועצה המכהנים, כינה אותם "בובות" והצהיר כי אם יכהן כחבר מועצה, המועצה תהיה הרבה יותר מעניינת. לאחר כמעט שנתיים של כהונה, יהיו לא מעט שיחלקו עליו. מי שציפה לכך שדוידי יתגלה כאופוזיציונר סוער ולוחמני, התבדה במהירות. מלבד אי אלו מתיחויות עם גוב-ארי ועימותים עם פאלי, הוא שומר על פרופיל נמוך. לחלק מהישיבות הוא כלל לא מגיע. רק מי שמכיר אותו היטב יודע שאין עוד נבחרי ציבור שיודעים לדאוג לאינטרסים שלהם כמוהו. יהיו שיגידו שרק להם. כל מהלך שלו מחושב והראייה הפוליטית שלו מרשימה. הוא מודע היטב לכוחו היחסי ומבין שעליו להוריד את הראש, לבלוע את הרוק ולהתפלל לימים טובים יותר. שיגיעו, בעזרת השם כמובן.

אי אפשר לסיים את הטור מבלי לכתוב עוד אנקדוטה קטנה על דוידי: לפני מספר שנים נתקלתי בו באירוע בריתה. בשיחת חולין רגילה, בבר קבלת הפנים, עמדנו זה מול זה והשיחה הגיעה מהר מאוד לשנוא נפשו, הרב אבוחצירא. לפתע, הוא הרים את קולו וקונן על כך שלא הצליח "להרוס" את הרב. כשהסתובבתי לאחור נדהמתי לגלות שהרב (שאף הוא הוזמן לאירוע) עומד בדיוק מאחוריי. החזרתי את מבטי לכיוונו של דוידי, אך הוא כבר נעלם בין נחיל האורחים.