הורים מול מסכים: לא רק הילדים צריכים גבולות

נוכחים – אך לא באמת

אחד האתגרים הבולטים של דורנו הוא היעדר נוכחות רגשית. 

אנחנו בבית, אבל הראש במקום אחר. הילדים מדברים איתנו אבל המבט נע בין ההודעות לחדשות. 

במילים אחרות: אנחנו זמינים אך לא נוכחים.

דוגמאות  מהחיים:

נעמי, אם לשלושה, משתפת: 

"הבן שלי ניסה לספר לי משהו מהגן, ואני בדיוק הייתי שקועה בהודעה בקבוצת הורים. עניתי לו 'רגע, רק שנייה', והוא שתק.

חיכה וחיכה וברגע שרציתי לענות לו, הוא כבר לא היה באזור" ואכן בטיפול האם התלוננה שהאימון של בנה בה, התערער.

ניתחנו  את הסיטואציות והיא הבינה, שהרבה פעמים כשהוא בא לדבר איתה, לשוחח היא לא באמת פנויה להקשיב לו, כך נפגם לאט לאט האמון שלו בה.

במשפחת לוי, ההורים שמו לב שהארוחות הפכו לשקטות. לא בגלל שלווה אלא כי כל אחד היה עסוק במסך. 

הם החליטו לשנות גישה: "ארוחה = זמן בלי מסכים". 

הם יצרו סלסלה קטנה בכניסה למטבח, ושם כולם, גם ההורים, מניחים את הטלפונים לפני הסעודה המשותפת המשפחתית.

בהתחלה היו מבטים חסרי מנוחה, גירודים באצבעות אבל אחרי שבוע–שבועיים, הארוחות חזרו להיות שיחה, בדיחות, עניינים מהיום־יום. 

"לא האמנתי כמה שקט המסך עשה וכמה רעש טוב נהיה בלעדיו" סיפר האב.

כמו כן כדאי לדעת, גם אם לעיתים יש שתיקות ורק אוכלים זה מעולה.

התרגלנו שבתקופה הזו הרעש מלווה אותנו בכל מקום, לכאורה אי אפשר בלעדיו. 

אם זה בחתונות – רעש מחריש אוזניים.

(תעיפו מבט לנגנים – הם שמים על אוזניהם אטמי אוזניים..) בבית, הטלוויזיה מדברת ומברברת, אם מקשיבים וגם אם לא.

אדם חוזר מהעבודה. אומר שלום חפוז ומיד לטלוויזיה, שם לכאורה הוא נח. האמנם?

יתכן שזו בריחה מעצמנו. העיקר לא להיות עם עצמי. הרבה אנשים בחדר הטיפולים מספרים לי על כאב שנמצא אצלם.

זה זמן רב, ופשוט אין להם כוחות להתמודד עם זה, עד  "שהגיעו מים עד נפש". כבר אינם יכולים לשאת בכאב, זה ממש מפריע להתנהלות בחיים.

אנחנו כולנו, הורים כילדים, מכורים בצורה זו או אחרת, למסכים. גם אם נאמר עשרות ואף מאות פעמים וגם אם נצעק וניתן עונשים, ילדינו לא יפנימו שהתנהלות זו גרועה, אלא אם כן יראו אותנו ההורים כדוגמא אישית. לא פחות.

לא בהטפות – אלא בהשראה

ילדים מרגישים זיוף. אם נגיד להם "די עם הטלפון!" בעוד אנחנו עצמנו באינסטגרם או בוואטסאפ כל הזמן, הם פשוט לא יקשיבו.

אם יראו אותנו אומרים: "עכשיו אני שמה את הנייד בצד כדי להקשיב לך" – זה יוצר חיקוי, לא התנגדות.

ומה אומרת היהדות?

שבת קודש היא מתנה חינוכית אדירה. 

לא רק בגלל שאין מסך אלא בגלל שיש תחליף טוב יותר: זמן משפחתי, דיבור, שירה, קשר.

אפשר להיות לא בהכרח דתיים על מנת להחליט שבשבת אין מסכים. זה עניין של החלטה. 

ההורים מדברים על כך ומחליטים שבשבת המסכים כולם בצד, הם לא קיימים עבורם.

התנהלות זו שווה הרבה יותר מאלפי מילות מוסר מיותרות שגם לא בטוח שהילד יפנים אותם.

אולי הוא יפחד בנוכחות הוריו להשתמש במכשיר אבל ברגע שהם לא יהיו לצידו הוא ימשיך.

לסיכום,

המסך לא אויב, הוא כלי אבל אם לא נשתמש בו בתבונה, הוא ימשול בנו. 

כהורים, האחריות עלינו לא רק לקבוע גבולות אלא להיות גבול חי ונושם בעצמנו. 

כך נגדל דור שיודע להשתמש בטכנולוגיה מבלי לאבד את הקשר האישי, המשפחתי והנשמתי.

לשאלות ותגובות – ניתן לצור קשר:

רחל פישר – פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית

טלפון | וואטסאפ | מייל | אתר