’’הוא פשוט לא אוכל את זה’’: איך מתמודדים עם בררנות אכילה אצל ילדים עם קשיי קשב?

אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, הקושי באכילה לא תמיד מסתכם בבררנות. חלק מהילדים מתמודדים גם עם רגישות חושית: מרקם מסוים שמרגיש בלתי נסבל בפה, ריח שמפריע, צבע של מזון, מאכל אחד שנוגע באחר בצלחת ואפילו רעשים בזמן האכילה, כמו קולות לעיסה.

עבור הילד, הקושי אמיתי. עם זאת, אין פירוש הדבר שצריך לוותר על האחריות ההורית לספק לו תזונה מזינה. המטרה אינה להכריח את הילד לאכול, אלא ליצור מסגרת מסודרת ונכונה ולעזור לו להרחיב בהדרגה את מגוון המזונות שהוא מסוגל לאכול.

קודם כול: אוכל הוא לא מלחמה

ככל שהאוכל הופך לזירת מאבק, כך הוא עלול להפוך לנושא טעון יותר.

"תשב ליד השולחן עד שתסיים", "רק עוד ביס אחד", "אתה אפילו לא מוכן לטעום", "אם לא תאכל את הירקות, לא תקבל קינוח" או "אם תאכל תקבל פרס" – משפטים כאלה עלולים לייצר דפוסי אכילה לא נכונים.

במקום לנהל משא ומתן בכל ארוחה, כדאי ליצור מסגרת ברורה ורגועה: ההורה אחראי על מה שמוגש, מתי ואיפה אוכלים; הילד אחראי על השאלה האם וכמה הוא אוכל מתוך מה שהוצע לו.

זו הבחנה פשוטה שיכולה לשנות את האווירה סביב שולחן האוכל.
 

לא מסתירים את האוכל – מציגים אותו

אם הילד אוכל רק פסטה, אין צורך להפוך אותה ל"אויב". אפשר להתחיל מהמזון הבטוח והמוכר לו ולבנות ממנו בהדרגה גשר למאכלים נוספים.

הוא אוכל פסטה לבנה? בהמשך אפשר לנסות פסטה מחיטה מלאה. אוכל טוסט? אפשר לשנות בהדרגה את סוג הלחם. אוהב מלפפון? אפשר להציע אותו לצד מאכל נוסף.

המטרה היא להוסיף בכל פעם אפשרות אחת נוספת. שינוי אחד יכול להוביל לשינוי נוסף, וכך להתקדם בצעדים קטנים ובטוחים.

גם חשיפה למזון חדש היא התקדמות

"טעימה" לא חייבת להסתיים בבליעה. עבור ילד עם רגישות חושית, גם עצם המגע עם מזון חדש יכול להיות צעד משמעותי.

אפשר להתחיל מלהסתכל על המזון, להריח אותו, לגעת בו, לשים אותו בצלחת, לקרב אותו לפה או ללקק אותו – ורק בהמשך, אולי, גם לטעום.

לכן כדאי להפחית את הציפייה שכל חשיפה למאכל חדש תסתיים באכילה. גם חשיפה היא התקדמות.

דרך נוספת לסייע היא לשתף את הילדים בהכנת הארוחה. נכון, זה עלול להיות קצת יותר מלכלך, אבל כשהילד שותף בהכנה הוא נמצא במגע עם המזון, והדבר יכול להקל על המוכנות שלו להיחשף אליו.

בונים יחד את קופסת האוכל

במקום להכין בכל יום קופסת אוכל שלדעתנו היא "מושלמת" ולקבל אותה בחזרה כמעט מלאה, אפשר להפוך את הילד לשותף בבחירה.

אפשר לשבת יחד ולהכין רשימה הכוללת שלוש אפשרויות לכריך, שלושה פירות שהוא מוכן לאכול, שניים או שלושה ירקות שהוא מוכן לנסות וכמה אפשרויות לנשנוש מזין.

אפשר גם להכין טבלה שבועית ולאפשר לילד לבחור מתוכה. כך ההורה ממשיך להציב גבולות ברורים, אך בתוך הגבולות הילד מקבל אפשרות בחירה.

ומתי כדאי לפנות לאיש מקצוע?

כאשר הילד עדיין אוכל מעט מאוד מאכלים, לא תמיד כדאי להסתפק במחשבה ש"זה יעבור".

אם מגוון המזונות שלו מצומצם מאוד, אם הוא נמנע מקבוצות מזון שלמות, אם קיימים ירידה במשקל או קושי בגדילה, עייפות, עצירות, חשש לחסרים תזונתיים או מצוקה משמעותית סביב אוכל – כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

לעיתים מאחורי מה שנתפס כבררנות מסתתר קושי שדורש התייחסות מקצועית.

לא לגרום לילד לאכול – אלא לאפשר לו ללמוד לאכול

זה אולי השינוי החשוב ביותר בגישה. אנחנו לא יכולים להכריח ילד להיות פחות רגיש, וגם לא לגרום לו לאהוב ברוקולי.

אנחנו כן יכולים ליצור בבית סביבה שבה מזון מזין הוא ברירת המחדל, להציע מגוון, לחשוף שוב ושוב למזונות חדשים ובריאים, לתת בחירה בתוך גבולות ולהימנע ממאבקים מיותרים.

ובעיקר – להתמיד ולא לוותר.

האחריות שלנו כהורים אינה לכך שהילד יאכל כל מה שהגשנו, אלא לכך שיהיו בבית אפשרויות מזינות, שהוא ייחשף אליהן ושנעזור לו בהדרגה להרחיב את העולם הקולינרי שלו.

לא ביום אחד, לא בשבוע ולפעמים אפילו לא בחודש – אלא צעד קטן בכל פעם.

להשארת פרטים, שיחת ייעוץ או קריאה מורחבת על הטיפולים בקליניקה לחצו כאן לאתר>>
יפעת וינרב | נטורופתית מוסמכת, M.Sc במדעי החיים ומאסטרית NLP
מתמחה במתן מענה טבעי לילדים ולבני נוער המתמודדים עם אתגרי קשב וריכוז.
ניתן להתקשר לטלפון: 052-2516555 או לכתוב בוואטסאפ כאן