"את אחיי (ואחיותיי) אני מבקש (ומבקשת)"

"יום אחד נכנסו הגרמנים, אמרו לנו לצאת מהבית, לקחת בגדים ואוכל ולצאת. ואז סגרו אותנו בגטו. יומיים לפני זה היינו בבית-כנסת בקרלובו, היה שם מאוד קשה, לא היה אוכל ולא הייתה שתייה, ולא חשמל, ילדים בכו, אנשים מבוגרים בכו. הבכי ליווה אותנו מהבוקר עד הלילה.

"אחרי יומיים הוציאו אותנו מבית הכנסת, ומי שהיה יכול ללכת ברגל, הלך, ומי שלא – זקנים בעיקר – העלו אותו על עגלות וככה הלכנו עשרה קילומטר, עד לעייירה סלוש. בגטו סלוש שהינו בערך ארבעה חודשים, שלוש או ארבע משפחות בחדר אחד, כולם ישנו על הרצפה. לא דאגו לנו לאוכל. היינו יושבים בחוץ כל היום. אחותי הקטנה היתה יוצאת בגניבה ומביאה אוכל, ורק כך הצלחנו לאכול מעט ולשרוד.

רגינה רבקה דידרסקי. צילום: פרטי

"במשך כל השנים האלו הסתרתי מילדיי שאני יהודייה, פחדתי שיקרה להם מה שקרה לי"

"אחרי ארבעה חודשים העלו אותנו שוב על הרכבות – לא היה איפה לעשות צרכים, ולאחר מספר ימים של מסע קשה הגענו למקום הגרוע מכל, שאת שמו כבר הכרנו – אושוויץ. בהגיענו קודם-כל נערכה סלקציה, להפרדת הילדים והצעירים, החולים והבריאים. את אמא לקחו עם אח אחד, ואח אחר הלך בקבוצה אחרת, ואני ואחותי הלכנו ביחד. אמרו לנו להתפשט, גילחו אותנו כליל בכל הגוף, רחצו אותנו ונתנו לנו בגדים: שמלה אחת, בלי תחתונים, בלי כלום. הלכנו לבלוקים שמיינו אותנו אליהם כשכולן בוכות וצועקות. למחרת קיבלנו חתיכת לחם. אף אחד לא היה רעב ואף אחד לא אכל אותה. שמנו אותה מתחת לגג, וכשהיינו רעבים והוצאנו אותו, הוא כבר היה מלא בג'וקים, ואכלנו אותו כך, עם הג'וקים ביחד".

רגינה ממשיכה ומעידה על אירוע טראומטי נוסף: "באושוויץ", היא מספרת, "נולד לי תינוק, והאחראית על הצריף אמרה לי שצריך להרדים אותו, כדי שלא יעשה רעש ובעיות לכולם. היא והעוזרת שלה הזריקו לתינוק זריקה והרגו אותו. אני ידעתי כל הזמן שבאושוויץ יש משרפות, ואף אחד לא האמין לי, ואז, באחת הסלקציות שלחו אותי למשרפות ואנשים התפשטו, הצלחתי להתחבא מתחת לערימות הבגדים, וכשלקחו את כולם יצאתי החוצה מהגג וחזרתי בחזרה לבלוק שלי, בשלג, וככה ניצלתי.

"כשהתקרב סוף המלחמה העבירו אותנו לרברסבורג, שם היה מאוד קשה – התגוררנו בבלוקים כשכל השלג נכנס פנימה ואנשים מתו מהקור. משם עברתי למחנה קטן בשם רצוס, עד שנגמרה המלחמה ויצאתי לחופשי. אחר-כך הכרתי את בעלי, שהוא פולני, חזרתי איתו לפולניה, התחתנו ונולדו לנו שני ילדים.

"מ-1945 ועד 1965, במשך 20 שנה, לא ידעתי שיש בני משפחה שלי שנשארו בחיים. ב-65' כתבתי מכתב לעיר הולדתי, קרלובו ((kralovo, ושכנה שקיבלה את המכתב השיבה לי שאחותי לאה בן-אשר והאח, עדיין בחיים. זאת הפעם הראשונה ששמעתי על כך. אחותי הזמינה אותי ואת הילדים לבוא לבקר, הגעתי איתם, הם היו אז בני 11 ו-9, וזאת היתה הפעם הראשונה שנודע להם בעצם שהם יהודים – במשך כל השנים האלו הסתרתי מהם שאני יהודייה, פחדתי שיקרה להם מה שקרה לי.

"בעלי הגיע שנתיים לאחר מכן להתגורר אתנו, והילדים למדו בבית-ספר פה. לאחר שעלינו לישראל התגוררנו במשך עשרים שנה בקריית-אונו, עבדתי בטיפול בילדים, ולאחר מכן  עברתי ליבנה ומאז אני גרה פה. בעלי נפטר, ומזה עשרים ושבע שנים אני אלמנה. יש לי שבעה נכדים ושתי נינות".