אלי טרובישי מחפש הנצחה ומנוחה

לצד ליז נרצח גם מדריך הנוער ניר כץ, ונפצעו – חלקם קשה – 14 בני-נוער נוספים ששהו במקום בעת שהרוצח רעול הפנים נכנס וריסס בצרורות את באי המקום. הרוצח נמלט. משטרת ישראל, באוזלת-יד משוועת, הנמשכת מזה כמעט עשור, לא הצליחה לתפוס את הרוצח עד היום, רק הסתבכה בחקירה חובבנית, מביכה ומבישה – שבסופה שחררה את מי שנעצר כחשוד ברצח – חגי פליסיאן, ושילמה לו יותר מ-2 מיליון שקל פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

אין ספק, לא תיק המייצג את רגעיה הגדולים של המשטרה.

ואולי זהו גם המקום לציין כי בעוד שלפליסיאן דאגה המדינה לשלם את הפיצויים שנפסקו לו, בתביעות הנזיקין של משפחות הנפגעים והקורבנות, אותה המדינה איננה ממהרת – ומאבקו המשפטי של אלי מול האגודה לזכויות הלהט"ב, עיריית תל-אביב והמשטרה, בטענה שנכשלו בהגנה על בני הנוער שהגיעו למקום – נמשך מזה תשע שנים, ללא התקדמות של ממש.

בקיץ הקרוב יצוינו 12 שנים לרצח המחריד, אחד המקרים הקשים, הבולטים והבודדים של פשע שנאה שנראו במקומותינו.

ליז טרובישי ז"ל

המשפחה התפרקה

ומאותו יום מר ונמהר חייו של אלי, אביה של ליז, התהפכו עליו. סכסוך משפחתי קשה שהתגלע מספר שבועות לאחר הלווייתה של ליז הביא לפירוד ולפיצול המשפחה, אלי ואמה של ליז התגרשו, ואלי חזר להתגורר ביבנה, בה נולד והיה עם הוריו מדייריו הראשונים של רחוב הדרור. בהמשך נישא מחדש – בגיל 60, לפני 6 שנים – והפך אב לבן בשם דניאל.
על הכאב הנורא, הקורע והשורף של אובדן בתו, דמו ובשרו, מחמל ליבו ובבת-עינו, נוסף כאב הפירוד מהמשפחה הגרעינית הגדולה, והצריבה הנוראית של הבדידות.

ועל כל אלה, נוסף מצבו הבריאותי הקשה ההולך ומתדרדר, והתמונה המצטיירת היא של צער וקושי גדולים.
אלי, בעברית רהוטה אולם בחיתוך דיבור כבד מאד בשל מחלת הריאות ממנה הוא סובל, מתאר את המצוקה העכשווית עמה הוא מתמודד, ואשר תופסת את כל עולמו: "כל מה שאני רוצה הוא להנציח את הילדה שלי, לא מעניין אותי שום דבר אחר", הוא אומר.

להנצחה תפקיד דרמטי בשיקום

לא רבים מאתנו מודעים לכך שנושא ההנצחה הינו תחום הנחקר באקדמיה, בחקר ענפי התקשורת,  ובריאות הנפש. אחד המחקרים (עומרי גל, אוניברסיטת חיפה, 'הרצח בבר נוער- ההנצחה והשפעת ההנצחה', סמינר במסגרת המחקר: 'זיכרון קולקטיבי') קובע: "בהקמת גל העד בא לידי ביטוי גם  הצומת בו נמצא ההורה, בין הזיכרון האישי לבין זיכרון ההיסטוריה. ליז הרי משתייכת למשפחתה, אך בעקבות מותה במאורע אשר מזוהה עם קהילה ספציפית, הזיכרון מתחלק בין המשפחה לבין הקהילה, שגם מעוניינת להנציח את המאורע. כך הזיכרון נשאר משותף.

"אלא שיש הבדל בין הנצחה להנצחה – כאשר המדובר בחלל צה"ל, המשפחה והמדינה חולקות את החייל בין שני הצדדים – גם למשפחה יש פינת זיכרון וגם לקהילה. המשפחה מתאבלת עליו בפרטיות, והמדינה הופכת אותו לנכס לאומי באמצעות אנדרטות. ניתן לראות את היחס הדומה גם בין המשפחה לבין הקהילה הגאה שבוחרת להפוך את שני הנרצחים לנכס. המשפחות כאובות ומתאבלות, והקהילה הגאה גם היא כואבת – אולם המדינה והציבוריות הכללית אינן משתתפים באבל ובהנצחה, מדירות רגליהן".

במהלך הזמן, ומאוחר יותר, כשמצבו של אלי התדרדר בריאותית – עברה המשפחה הקטנה החדשה לערד, אליה נשלחים מי שסובלים ממחלות נשימה משום שאווירה הצח והיבש ידוע בעולם כולו כמקל וכמביא מזור לסבל הרב שחווים חולים אלה.

אין רוצח, אין דין ואין דיין, ויחס המשטרה מדרדר עוד יותר את ההרגשה

"גם מכאן, מערד, המשכתי את הניסיון הנואש שלי להביא להנצחתה של ליז, אולם בחוסר הצלחה. פניתי לעיריית חולון – בה ליז נולדה והתחנכה – אולם סורבתי. רק ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, נעתר לבקשתי, ולפני מספר שנים הציבה העירייה לוח-זיכרון וערוגת קקטוסים קטנה בפאתי 'גן מאיר', בסמוך ל'בר-נוער', שנסגר בינתיים – שיהיה לעדות לטבח שהתרחש שם ולקח ממני את האושר היחידי שידעתי", אומר אלי.

מותש מהאסונות האוחזים זה בעקבו של זה, ומהמאבקים שאינם נושאים פרי, צפה אלי בכיליון עיניים בפרק הראשון מתוך שלושת פרקי הסדרה 'מי ירה בילדי הבר-נוער?' שיצרו אבנר ברנהיימר, עידית אברהמי, נוי כרמל ורוני מנור, אשר שודר בסוף השבוע שעבר בערוץ 12-'קשת', מייד לאחר מהדורת החדשות המרכזית.

"אין לי מושג מה העלה התחקיר של הטלוויזיה, אני לא יודע כלום, לא דיברו אתי, וגם המשטרה מידרה את המשפחות ובמיוחד אותי, בשל הקרע המשפחתי, לגבי ממצאי החקירה, וכשביקשתי לקבל לידיי את חומר החקירה, שכל-כך הסתבכה – נעניתי בשלילה מוחלטת. התייחסותה והתנהגותה של המשטרה היו כואבות, מזלזלות ופוגעניות במשך כל השנים ועד היום. אני בעיניהם כמו רוח רפאים, אני לא קיים. כל בקשותיי לקבל מידע הושבו ריקם, כאילו אני בכלל לא צד בסיפור. ועד היום, 12 שנים אחרי האסון, אינני יודע מי הרג את בתי – וגם המשטרה לא יודעת. אז איך יהיה פה דין ודיין? איך ניתן להשלים עם מצב בו חייו של אדם נקטפים כך, ואין תשובות?", הוא אומר. 

יצויין כי אלי נמצא מזה תשע שנים במאבק משפטי מול האגודה לזכויות הלהט"ב, עיריית תל-אביב והמשטרה, בטענה שנכשלו בהגנה על בני הנוער שהגיעו למקום.

התחנה הבאה – ועדת ההנצחה והשמות בעיריית יבנה

"אין לי אמון באף אחד, לא במשפחה, לא במשטרה, ויש לי תקווה שלפחות בעיריית יבנה יהיה מי שיאזין לכאבי וייעתר לבקשתי להקמת פינת ההנצחה, ויאפשר לי מנוחה מעטה מחיבוטי הנפש והצער האינסופי. אין לי ציפיות, רק תקוות. רק דבר אחד אני מבקש – להנציח את הילדה האהובה שלי, כך שזכרה יישאר אחרי לכתי שלי".

עם נעילת כתבה זו ציין אלי כי בימים הקרובים יגיש בקשה רשמית לוועדת ההנצחה והשמות בעיריית יבנה, להקמת גל-עד צנוע לזכרה של ליז, שאמנם לא נולדה ביבנה ולא התגוררה או התחנכה בה, אולם שורשי משפחתה נעוצים עמוק בקרקע היישוב והקהילה.