אלימות כנגד נשים – פוגעת בכל המשפחה ובחברה בכלל

אלימות כלכלית – הגם שהיא לעתים יכולה להתעטף בהסברים כמו: חיסכון וזהירות כלכלית לכאורה, גם היא, יחסית לאלימות נפשית, מאובחנת יותר בקלות.

אלימות נפשית היא המתעתעת ביותר, כיוון שבזוגיות היא נעטפת במילים של אהבה גדולה, דאגה ייחודית ובהזדקקות, שלעתים רבות, בשלבים הראשונים, הנשים 'נופלות' בפח האהבה העזה, והקנאה נתפשת לעתים (לפחות בתחילתה) כמחמאה.

"אני אדאג לך", "את תוכלי לשבת בבית ולא לעבוד, ואני אפרנס אותך…", "אני אפנק אותך במה שתזדקקי…", "אני רוצה להיות אתך בכל מקום שאת…" והאישה תאמר לעצמה: "הוא רוצה אותי רק שלו", "הוא מפנק אותי ומסיע אותי לכל מקום, לא נותן לי לנסוע לבד לשום מקום". גישה כזאת מכסה על דפוס של בעלות, צורך בשליטה, רכושנות "את שלי" ואובססיה.

הרכושנות באה לידי ביטוי כשהוא מחליט מה תלבשי: "זה חשוף מידי", עונה בשמך, מדבר עבורך, קובע ומחליט עבורך, מחליט מתי ומה תעשי, אם תתאפרי או לא: "את מטופחת יתר על המידה", מבקש/ דורש ממך לקבל את אישורו/ הסכמתו לעשייה שלך, בטענה של שיתוף ושותפות, ואפילו, לכאורה 'עזרה בקבלת החלטות': "את לא מכירה את העולם בחוץ… אני אעזור לך להחליט", הכל בחיבה ודאגה, לכאורה, אך בעצם עונה לצורך של שליטה באמצעות כפייה.

אם את לרוב מוותרת על צרכיך ואינך נוהגת על-פי רצונותיך, חוששת, פוחדת שמא יכעס ויפגע אם לא תעני להצעות שלו,  את נכנעת, לרוב, לרצונותיו, ומבטלת את רצונותייך בהסבר פנימי שהוא עושה זאת לטובתך ומתוך דאגה/אהבה, אזיי ככל הנראה הינך נמצאת כבר במצב של דיכוי, ומנוהלת מפחד.

מבין התנהגויות האלימות יש גם את המהלכים לבודד אותך ממכרייך, חברייך וממשפחתך.

דה-לגיטימציה לכל הסביבה האוהבת ותומכת בך, המשפחה, החברים, החברות, הידידים/ות – הוא מציג אותם באור שלילי, ושהם נגדו: "הם מנסים להסית אותך נגדי, לא אוהבים את הקשר בינינו, רוצים לפגוע ביחסים שלנו", "תמיד כשאת חוזרת מההורים שלך, מאימא שלך, מאחיות שלך, מהחברה הזאת שלך, את לא חוזרת אותו דבר, הם לא אוהבים אותי, מעולם לא קיבלו אותי, הם משפיעים עלייך לרעה, רוצים שתעזבי אותי… אני לא אוהב שאת הולכת אליהם…"

אינו אוהב שאת הולכת בלעדיו לבלות בבית-קפה, ימי-הולדת, אירוע בעבודה, עם חברות, חברים ומשפחה. מפגשים כאלה מוצגים על-ידו כחוסר נאמנות, כאילו שאת מזניחה אותו, לא חושבת עליו ולא אוהבת, ו/או חושבת על אחרים לפניו.

מבזבזת את הזמן באחרים, ולא משקיעה בו וביחסים: "אם את אוהבת אותי – אז תרצי להיות אתי כל הזמן, וכשאת הולכת לאחרים, זה אומר שאני לא חשוב לך ואת לא אוהבת אותי."

סימנים נוספים שיש להתייחס אליהם, הינם: חשדנות שהולכת ומתעצמת, לעתים קרובות חושד שאת בוגדת בו. מתקשר בתדירות גבוה במרוצת היום, לכאורה, מתוך התעניינות, געגועים ודאגה.

כל שינוי בסדר-יום המוכר/ידוע לו, איחור מהעבודה, מביקור אצל המשפחה, מהלימודים – הוא מיד מנסה להשיג אותך בטלפון ומתחקר, בנימה של תוכחה ובדרישה שתשובי הביתה, כי הוא זקוק לך, מתגעגע ולבד. או/ו כשאת מגיעה לביתך – סופגת התפרצות זעם וסצנת קנאה.

כשאת מבקשת סליחה ומבטיחה, לבקשתו, שזה לא יחזור, ומיד משתנה מצב-הרוח שלו, זה סימן נוסף למצבי-הרוח המשתנים בקיצוניות, הכוללים תגובות של 'פתיל קצר', אשר הינם חלק ממאפייני דפוסי האלימות.

על-מנת לחזק את השליטה והדיכוי מתקיים דפוס נוסף של התנהגות, והוא הדה-לגיטימציה, חוסר הערכה וזלזול ביכולות שלך, בכישורים שלך, בבחירות שלך, בהבנה שלך את האנשים, ובכלל, את הדברים והעולם כולו.

הוא ישפיל, יעליב, יזלזל וילעג, גם ליד אנשים, ולעתים, דווקא ליד חבריו, כחלק מהצגת הבעלות והשליטה. יבטל ויקטע את דבריך באמצע, ישתיק אותך גם ליד הילדים. ייצר דימוי שאת לא שווה בלעדיו, חסרת ערך ותועלת ואשמה בכל מה שלא מסתדר לו ובכל מה שאינו מצליח.

התנהגות האובססיבית באה לידי ביטוי גם ב'התעניינות' היכן היית ומה עשית כל יום בפירוט, ברמת דיווח פעילות יומית מפורטת, עורך מעקב יומי אחרייך.

דורש סדר וניקיון, ואם יש שינוי בסדר – התגובה הינה חריפה ואיננה פרופורציונאלית לאירוע, הוא עצמו מסדר את החפצים בדרך אחת מאוד שיטתית, ואם יש בהם תזוזה קלה – זה מביא אותו לאי-שקט עד סערה.

יחד עם זאת, קיים מאפיין נוסף לאלימות נפשית והוא הדפוס של ביטול והפחתה לרגישות והפגיעה שלך מהאירועים, אינו לוקח אחריות על התנהגותו, מכחיש או מאשים אותך, שאת גרמת לו להתנהג כך.

עם זאת, מאיים שיעזוב אותך, שיספר לכולם כמה את אימא גרועה, שייקח ממך את הילדים, ואם את מדברת איתו על עזיבה – מאיים על פגיעה בילדים ו/או שהוא יתאבד.

את מתנהלת מפחד מתגובותיו, ויתכן ואומרת לעצמך ש"הוא רגיש ואת יכולה להכיל את זה" ואז מוותרת, מבליגה והוא ממול מגיב: " מבטיח שרק תשתני – ואז הכל בינינו יהיה בסדר" כי הוא יותר לא "יצטרך" לכעוס עלייך, ו"את יותר לא תפגעי בי, אז הכל יהיה בינינו טוב."

באם משהו מתוך הדפוסים שפרטתי או האירועים שנתתי דוגמאות, מוכרים לך, נשמעים לך דומים לחייך, ואת מוצאת את עצמך מתגוננת ומתנצלת, ולעתים מרגישה אשמה שאת הבאת על עצמך את הכעס, תסכול, עלבון והצגת הכאב/ בדידות שלו – זה הזמן שתבחני עם צד שלישי את היחסים.

כשאת שומעת את המחשבות/'קולות' בתוכך שלעתים אומרות לך: "יכולת לוותר ללכת עם החברות לקפה/סרט, יכולת לא להצטרף לאחותך ליום-הולדת בגן של האחיין שלך, יכולת לוותר על האירוע בעבודה, יכולת לא ללכת עם אימא שלך לקניות, יכולת לא ללבוש 'דווקא' את השמלה הזאת (למרות שאת אוהבת אותה, והיא מחמיאה לך), את הרי יודעת שהוא רגיש לזה, יכולת לוותר, ואז יהיה שקט, והוא היה לא מרגיש מוזנח ושעוזבים אותו לבד, או לא מתייחסים לבקשות שלו – זה הזמן להתבונן על הקשר והיחסים, עם חברה, בן/בת-משפחה, ללכת לייעוץ ולבחון מה קורה לך.

זוגיות פירושה שני אנשים שונים עם צרכים שונים, יכולות שונות, יתכן וגם היסטוריה תרבותית שונה, המשימה הינה לראות ולהכיר שיש שתי ישויות, ולא אחת ויחידה שדרכה חיים השניים.

התרבות מעודדת אותנו לשאוף לזוגיות. מילדות מטפטפים לנו ב'סיפורי סינדרלות' למיניהם, שזוגיות הינה עולם רומנטי, עטוף אהבה, מעצים ותומך. סיפורי הסינדרלות הרומנטיות לעתים מעוורות אותנו ומטשטשות לנו את בוחן המציאות, שהינה מורכבת מאוד.

המפגש בין שני אנשים, הינו מפגש בין שני עולמות שונים, כשהמשיכה וההתאהבות הראשונית בדרך-כלל אינה חושפת ומציפה את כל רבדי השוני, ומשעולים וצפים שאלות או התלבטויות, בדרך-כלל מתוך מערך הקשר, המשיכה והתסריטים הרומנטיים שהופנמו בנו מטשטשות את נורות האזהרה והן אינן נדלקות כל-כך מהר. 

בדיעבד, נשים רבות החיות במעגל האלימות מתארות כי סימני האזהרה אמנם היו בתקופת ההיכרות, אלא שהן חשבו לתומן שהן יכולות לטפל בזה, להתמודד עם זה ויעזרו לגבר להשתנות, ו/או שהן אשמות, ואם הן ישתנו – הכול יהיה בסדר.

לסיכום, אם את/ה רואה כי ביחסים שלך עם בן/בת-זוגתך מופיעות מספר התנהגויות שתוארו לעיל, כדאי לערוך חשבון נפש ולבדוק מחדש האם היחסים האלה מתאימים עבורך, ולשקול יציאה מהקשר הזוגי, או, לחילופין, ללכת לטיפול זוגי, על-מנת ליצור שינוי ביחסים.

ככל שניתן בידי הנוער ובני-הזוג הנוכחיים את הכוח, היכולת והידע להתבונן בנורות האזהרה ולהודות בהן, כן ניתן יהיה לטפל ולמנוע את הסבל של חיים במעגל אלימות הקיים במשפחה, סבל שהיציאה ממנו קשה מורכב מאוד לאחר שבני הזוג נישאים ולאחר לידת ילדים לזוג, הדפוסים האלימים בדרך-כלל מחמירים ומוקצנים יותר.

לסיום, חשוב להדגיש כי בדרך-כלל אין להסיק מסקנות מאירוע חד-פעמי, אך הוא בהחלט יכול להוות נקודת אזהרה, בוודאי באם ההתנהגות חוזרת על עצמה.

חשוב!!! לא להסתיר, לא להתבייש וללא האשמה עצמית, לדבר, לשתף א/נשים קרובות/ים, גם בהתלבטויות. אין לאיש/ה זכות לכפות את רצונו/ה על האחר/ת גם אם הוא בן/בת-הזוג.

רונית ארנפרוינד, לכל שאלה וייעוץ מוזמנות ומוזמנים ליצור קשר 050-430-3271.

הכותבת, רונית ארנפרוינד, הינה יועצת זוגית ומשפחתית, יו״ר ארגון הגג המקלטים ודירות מעבר של הנשים נפגעות אלימות וילדיהן בארץ (לשעבר)

רונית ארנפרוינד