אובדנות בני-נוער: סימנים ודרכי-פעולה

יותר מ-500 בני-נוער מגיעים בכל שנה למיון על רקע ניסיונות אובדניים. ההערכה היא כי על כל ניסיון אובדני ידוע, קיימים כ-100 ניסיונות שאינם מדווחים. כשמדובר בבני 15-24 התאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בנים והשלישית בקרב בנות. בנות מנסות יותר ובנים 'מצליחים' יותר.

גיל ההתבגרות הוא תקופה קריטית, המתבגר מצוי בלחצים חברתיים, עיסוק בזהותו המינית והחברתית, ושינויים גופניים אינטנסיביים. תקופה זו כרוכה בקונפליקטים רגשיים וחברתיים, ובמהלכה מתפתחת, בין היתר, הזהות האישית, המעמד בקרב קבוצת השווים, גיבוש זהות מינית ומגדרית, והתקדמות לעבר עצמאות ונפרדות. התמודדות בעייתית, או קשה, עם קונפליקטים אלה, עלולה להגביר את הסיכון לדיכאון ולאובדנות.

הסיכון האובדני הופך לממשי יותר אצל מתבגרים הסובלים מסימפטומים דיכאוניים, כגון: התבודדות חברתית, היעדר ענין בתחביבים, הפרעות בשינה או בתיאבון, מצב-רוח ירוד לאורך זמן, וירידה בתפקוד.

אירועי חיים מלחיצים, כגון: גירושי הורים, דחייה חברתית, התעללות, תחושת כישלון, ואכזבה, מהווים גורם דחק מאיץ לסימפטומים דיכאוניים ועלולים להגביר את הסכנה האובדנית. כ-50% מהמתבגרים המתאבדים סובלים מהפרעה דיכאונית.

ד"ר אילן בוש. פסכיאטר ילדים

גורמי הסיכון לאובדנות הינם מגוונים, ולרוב רק צירוף של מספר גורמי סיכון, ולא גורם בודד, מעידים על רמת הסיכון. במחקרים שנעשו נמצא כי ניסיון התאבדות קודם הוא המנבא העיקרי לניסיון התאבדות בעתיד. גורמי דחק נוספים שעלולים להביא לניסיון אובדני כוללים, בין היתר: הפרעות פסיכיאטריות, קונפליקטים משפחתיים או חברתיים (אלימות, הזנחה, דחייה או בידוד), אירועי חיים שליליים (בעיות בריאות, פגיעה מינית, אובדן, הגירה או עבריינות), היסטוריה משפחתית (הורה שהתאבד, גירושין), קשיים בזהות המינית או בזהות האישית, גורמים אישיותיים (דיכאון, פרפקציוניזם, אימפולסיביות, עוינות, רגישות ופגיעות, חשיבה נוקשה וביקורתית), וגורמים מצביים (נגישות לנשק או לתרופות). שינויים, כמו היעדרויות מרובות מהלימודים, התפרצויות זעם, שימוש בסמים או באלכוהול, או פגיעה תפקודית כל שהיא, יכולים להעיד על צורך בתשומת לב מיוחדת.

התאבדות היא מפחידה ומאיימת, והנטייה היא להימנע מעיסוק בנושא כה מורכב ומאיים. עם זאת, איתור מוקדם ומניעה עשויים להיות קריטיים. בדרך-כלל כאשר קיים קונפליקט בין החיים והמוות, לרוב האנשים יש דחף טבעי להמשיך ולחיות. ולכן, מתבגרים, בדרך-כלל, יגיבו כאשר יציעו להם סיוע. כשמתעורר חשש – כדאי לשוחח ישירות עם המתבגר, לאסוף עוד מקורות מידע מאנשים המקורבים לו (משפחה, חברים) ולערב אנשי מקצוע.

אותות מצוקה שיכולים להעיד על כוונות אובדניות:
@ עיסוק מוגזם במוות, דיבור על חוסר טעם בחיים, על תכניות, או כוונה, להתאבד. חלוקת רכוש, או כתיבת מכתבים המאותתים על פרידה.
@ ירידה בתפקוד הלימודי, או שינויים חברתיים, הסתגרות, התנהגויות מסוכנות- שימוש בסמים ובאלכוהול, הימורים וכדומה.
@ התנהגות דיכאונית: קשיי שינה, יתר שינה, יאוש, אפתיה, שינויים באכילה, תלונות סומטיות.

כיצד ניתן לעזור?
@ לא להתעלם מאיתותי המצוקה, להיות ערניים וקשובים. מי שסובל – רוצה שיעזרו לו להפסיק את הסבל והכאב. גם אם הוא מסתגר, הוא לא רוצה להיות לבד.
@ הפגינו אמפתיה לרגשות, לבדידות, למצוקה ולכאב. עודדו שיתוף במחשבות. נסו לא להיות שיפוטיים וביקורתיים כלפי המצוקה של המתבגר. חשוב להעביר מסרים של תקווה ואופטימיות, ואמונה ביכולת לצלוח את המשבר.
@ בחנו עם המתבגר אילו מקורות סיוע זמינים בפניו ואילו מקורות נוספים ניתן להציע לו, כגון: סיוע במשפחה, במעגל החברים, בבית הספר ובעמותות השונות – עמותת ער"ן, עמותת 'בשביל החיים', עמותת 'סה"ר'.
@ אם אתם סבורים שזיהיתם הסימנים המחייבים התערבות באופן מידי, אל תישארו לבד עם הדאגה. פנו לעזרה מקצועית בהתאם לצורך.