יבנה מבכה את לכתו של משה שקד

הלילה בחצות הלך לעולמו רב-סרן (מיל') משה שקד, אחד מאושיות העיר יבנה

 

רב סרן במיל' משה שקד נפטר לאחר מחלה קשה בה נאבק בשנים האחרונות, וזו הכניעה אותו הלילה. שקד ז"ל מוכר לכולנו בזכות היותו מרצה בעיר על העלתו (בהיותו טייס) את יוצאי הקהילה האתיופית במבצע שלמה, מאתיופיה לישראל, אך גם בזכות פעילותו הרבה למען הקהילה ביבנה, עם תלמידים, עם עולים ועוד. 

 

מספיד אותו חברו הטוב (ושכנו) יהודה חיים (יבדל"א):

"את משה (מוישה, כך קראנו לו כולם…) הכרתי לפני 52 שנים, במסגרת קורס טייס, אני בקורס 66 ומוישה כוותיק צה"ל הגיע בן 24 לקורס 67.

לאחר קורס הטיס מוישה שירת במספר טייסות והתקדם עד לתפקיד סמ"ט (סגן מפקד טייסת).

ליבנה הגענו יחד, עם סיום פרויקט השכונה הצבאית לפני כ-39 שנים, שכנים צמודים, חברים טובים ומשפחות קשורות וחמות. יחד עם דבורה אישתו המדהימה הביאו שלושה ילדים מקסימים, עדי הבכור, דגנית ורועי, שלמדו וגדלו ביבנה.
לאחר סיום שירותו עבר מוישה לחברת ארקיע, בה עבד כטייס וכקברניט משך שנים, עד שאובחן שחלה במחלה הארורה…
טיפולים, תרופות וכל מה שהיה בארסנל הרפואי באותה תקופה, יחד עם תמיכה של אשתו דבורה וילדיו, הביאו את מוישה לתקופה מצוינת, וכולנו חשבנו וקיווינו שהוא החלים.
מיד לאחר שהחל להתאושש - חלתה דבורה אשתו, ולאחר מספר חודשים נפטרה!
מוישה המשיך בפעילות מלאה של סבא ל-10 נכדים, בכל התחומים, כבעל ידי זהב עסק רבות בתיקונים, בינוי, נגרות, מסגרות וכל תחום של 'שיפוצניק' חובב, בביתו ובביתם של ילדיו ונכדיו.
מוישה היה איש של אנשים, עם נתינה אין סופית, פעילות למען הקהילה, איש של שיר וזמר, עם אנרגיות אינסופיות.
לפני 7 שנים הכיר מוישה את רחל (רוחלה) אלמנה מקסימה, חיו מספר שנים בזוגיות נפלאה, ואף נישאו לפני מספר חודשים תחת חופה וברכתו של הרב דוד אבו חצירא, הרב הראשי של יבנה!
עד שהמחלה שוב תקפה אותו, וכל הטיפולים והניסיונות להצילו לא צלחו. היום, לפנות בוקר, מוישה עזב אותנו, ואנו המומים, כואבים וכבר מתגעגעים."

 

כאשר ניסינו בפורטל למצוא עוד חברים ומכרים שיספרו לנו על משה שקד ז"ל - הדבר היה קשה, מכיון שהכאב עדיין טרי, הלוויתו של משה מתקיימת היום, והכאב כבד מנשוא. נתקלנו בסיפורו של משה ז"ל שכתב על עצמו, ומה טוב יותר מזה, סיפור שתועד על-ידו במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי. התכנית נערכה בבית הספר מעיין ביבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לבנה בליכר.

 

משה שקד ז"ל
 

וכך סיפר משה שקד את סיפור חייו ופועלו:

מהלך חיי כטייס חיל האויר והשתתפותי במבצע שלמה
חלק א': בית ההורים

שמי משה, על שם סבי משה קליין שנרצח בשואה. נולדתי במחנה העקורים שוורצבורן ליד העיר קסל בגרמניה. עלינו ארצה כשהייתי בן שנה וחצי. בתחילה שיכנו אותנו במחנה "שער העלייה" ליד חיפה. גרנו באוהל, ולפי סיפורי הוריי, בחורף העלייה ירדו גשמים עזים, האוהל קרס, נרטבנו כולנו ומסביב היה בוץ בשפע. אחרי כמה חודשים עברנו להתגורר ביפו, באחד החדרים בבית ערבי נטוש. בשני החדרים האחרים גרה משפחה מבולגריה. גרנו חמש נפשות (הוריי, אחי, אחותי ואני) בחדר אחד.

 

שמם של הוריי: גניה ואברהם. שמות אחיי: קובה (יעקב) ואהובה. אבי עבד כפועל בניין ובכל עבודה שנתנה פרנסה. אמי ניהלה את משק הבית וטיפלה בנו. אבא היה איש חזק בגופו ובנפשו, שורד אמיתי. אימא הייתה אישה חמה ודואגת. גם היא שרדה את השואה שבה נרצחו הוריה, ששת אחיה ואחיותיה ובעצם כל משפחתה המורחבת.

 

מאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה היה מחסור כלכלי, במזון, ביגוד ובעצם בכל, אבא עבד בשתי משמרות ויותר ואימא ניהלה את התקציב המשפחתי הדל בחשיבה נפלאה, כך שאנו הילדים לא הרגשנו מחסור. גרנו כל המשפחה בחדר אחד, בבית ערבי נטוש. אכלנו רק פעם בשבוע עוף – בשבת. היו לנו בגדים מעטים שעברו מאח לאח, ותמיד היינו נקיים, שבעים ומאושרים!

 

זיכרונות ילדות

עד סוף כתה ה' גרתי ביפו, ושם חבריי היו בני הכיתה והחברים מהרחוב שלנו. שיחקנו "סוס ארוך", "חמור חדש", תופסת, מחבואים, "הקפות", "שלושה מקלות", "מחניים הקטן" ו"מחניים הגדול" וכדורגל. בבית קראתי המון ספרים ששאלתי מן הספריה שהייתה במרחק של כשלושה ק"מ מהבית. הייתי שואל ספר ומסיים לקרוא מחצית ממנו בדרך הביתה. כשהייתי בן 10, בקיץ 1957, לאחר שסיימתי כתה ה', עברנו מיפו לגבעתיים. נכנסנו לדירה שהייתה עבורנו ממש ארמון, עם שירותים ואמבטיה ואפילו עם מים חמים בברז!! הדירה הזאת נחשבת היום לפצפונת (גודלה בערך שליש מהדירה שלכם…) אבל לנו היא נראתה ענקית, ונפלאה: חלום!

 

משה כטייס במבצע שלמה

 

שם ביה"ס ביפו היה "אז"ר" ובגבעתיים "כצנלסון". למדנו את המקצועות המוכרים גם היום ואהבתי במיוחד חשבון וטבע. הייתי ילד קצת שובב אבל המורים אהבו אותי בדרך כלל… קיבלתי לא פעם עונשים, כמו לכתוב 100 פעמים משפט כלשהו. הוציאו אותי מהכיתה לא פעם ובמקרים קשים גם קראו להורים, אך נחשבתי לתלמיד טוב. בבתי הספר היסודיים לא הייתה תלבושת אחידה, אך התלבשנו באופן צנוע ודי אחיד. בחגים, נהגנו לערוך טקסים בבית הספר ובפורים התחפשנו.

 

בילדותי יצאנו לטיולים רבים, הן במסגרת ביה"ס והן (בעיקר) במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד.

 

זיכרונות משנות ה-20 וה-30 ובניית המשפחה

התגייסתי לצה"ל בן 17.5, שירתי בחיל האוויר שנים רבות, בתחילה כמכונאי מטוסים ואח"כ כמכונאי מוטס במטוסי נורד.

השתתפתי במלחמת ששת הימים וביום הולדתי ה- 20, התעוררתי בשארם א שיך שבדרום סיני. זמן קצר אחרי הניצחון, התחילה מלחמת ההתשה, בה טסתי לילות וימים רבים בחילוצי פצועים מתעלת סואץ.

בגיל 23, נשאתי לאשה את חברתי מימי תנועת הנוער – דבורה לבית קלצ'קין, (סבתא דבורה שלך).

בחתונה שנערכה על ידי הרב האלוף שלמה גורן השתתפו כל בני המשפחה והחברים. רקדנו הורה וריקודי התקופה: רוקנ'רול, טוויסט, סמבה ועוד.

ארבעה חודשים לאחר מכן, עם סיום מלחמת ההתשה, הצטרפתי לקורס הטיס של חיל האוויר.

 

קבלת כנפי טייס מהרמטכ"ל דאז, רב אלוף דוד אלעזר

 

בקורס הטיס

לאחר שנתיים קיבלתי כנפי טייס מהרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר

בתחילת שנת 1973 נולד לנו בננו הבכור עדי, כשדבורה ואני בני 26. באוקטובר בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בה טסתי בחזיתות הצפון והדרום ובעיקר בסיני ומעבר לתעלת סואץ. בשנת 1975 עברנו לגור בבסיס חצרים שבנגב, שם הדרכתי בבית הספר לטיסה. אחרי שנתיים באוגוסט שנת 1977 נולדה בתנו דגנית (כן, אימא שלך), בבית החולים בבאר שבע. חזרנו לגור ברמת גן, בה נולד לנו רועי ביום העצמאות בשנת 1980.

הגענו לביתנו הנוכחי ביבנה בקיץ שנת 1983, עם הקמת שכונת "נאות עידן" על ידי קבוצת משרתי צה"ל. עדי התחיל את לימודיו בבית ספר רמות ויצמן, דגנית נכנסה לכיתה א' במחזור הראשון של ביה"ס החדש "מעיין" שהוקם בתפיסת עיצוב חדשנית, ורועי פתח את שנת הלימודים בגן גלית שברחוב שלנו. ואני המשכתי בשירותי כטייס במטוסי הבואינג של חיל האוויר. במהלך השירות, השתתפתי במבצעים רבים בארץ ומחוץ לה, בעיקר במדינות אפריקה.

באותה התקופה החלו מבצעים חשאיים להעלאת יהודי אתיופיה על ידי חיל הים ואחר כך חיל האוויר, בהם נטלתי חלק בפיקוד מה"בור" של חיה"א. בסוף שנת  1988, פרשתי לגמלאות משירותי הארוך בצה"ל. המשכתי לטוס בשירות מילואים שנים רבות נוספות. וכל זה מוביל ל"סיפור של חיי..

 

הסיפור של חיי

טייסי המילואים של חיל האוויר הם חלק פעיל ובלתי נפרד בטייסות החיל. הם משובצים לביצוע טיסות בתיאום טלפוני ולאו דווקא על ידי זימון למילואים, כמקובל בכלל צה"ל. וכך, ביום חמישי אחה"צ, ביום 24 למאי 1991, קיבלתי טלפון מקצין המבצעים בטייסת: "תתייצב תוך שעתיים". מה המשימה? "סודי ביותר, תתודרך בטייסת".

 

משה ודבורה ז"ל. בחתונה שנערכה על ידי הרב האלוף שלמה גורן

 

עברתי דרך הבית, אספתי את הסרבל, נעלי הטיסה, ויצאתי לבסיס. כשהגעתי לטייסת כבר היו שם טייסים רבים, חבריי, והשאר התייצבו תוך זמן קצר. התכנסנו בחדר התדריכים, הלוחות הוזזו, נתגלתה הכותרת: "מבצע שלמה". מפקד הטייסת פותח: היעד: שדה התעופה של אדיס אבבה, המשימה: העלאת כל יהודי גולת אתיופיה.  ידענו כי באתיופיה מתחוללת הפיכה, ונאמר לנו כי המורדים עומדים לכבוש את הבירה ובכללה גם את שדה התעופה, לכן מדינת ישראל ממהרת לחלץ את היהודים שחייהם בסכנה. תודרכנו לגבי כל הסיכונים ופרטי המבצע, הציוותים למטוסים וזמני ההמראה. תוכננה רכבת אווירית למשך יממה. כדי לשוות למבצע אופי הומניטרי, לבשנו כולנו בגדים אזרחיים.

 

 

לשמחתי גיליתי שהצוות שלי מתוכנן להטיס את אחד משני מטוסי החלוץ (ראשונים לטוס), ואנחנו אמורים להמריא כבר הלילה. סיימנו תדרוך פנימי בתוך הצוות, פנינו לנסוע למטוס שלנו ואז קיבלנו הוראה לעצור עקב בעיה שהתעוררה ביעד (באתיופיה). ההמראה נדחתה לאור ראשון. עם שחר המראנו דרומה בדממת אלחוט מלאה.

בתוך המטוס נשאנו אתנו את כוח החלוץ: צוותים טכניים של חיל האוויר ושל אלעל, כוח אבטחה של יחידת הקומנדו של חיל האוויר וקבוצה של חבר'ה עולי אתיופיה ותיקים, המשרתים ביחידות קרביות. בהמשך, הם עתידים להוביל את קבוצות העולים למטוסים. הטיסה אל אדיס אבבה עברה ללא בעיות והגענו אל מעל היעד, שדה התעופה, שהיה מכוסה לחלוטין בשכבת עננים, שהסתירו תחתיהם תקוות וחששות של הלא נודע…

 

 

ביצענו תהליך הנמכה דרך העננים ונחתנו נחיתה טובה על המסלול בשעות הבוקר. הסענו את המטוס לעבר רחבת החנייה לפי התכנית שנקבעה כבר בארץ. פרקנו את הכוחות שהבאנו והם מייד התפרסו בשטח כמתוכנן. חרף התכנון לאיסוף והמראה מיידית, היה עיכוב בהגעת העולים, בגלל הסיכונים שבדרך לשדה. המתנו שעות בחום וזבובים המאפיינים אפריקה,

 

ואז הם הופיעו… בהרף אחד, התחלפה תחושת השעמום לשיא של ריגוש עילאי, כשנכנסו האוטובוסים מלאי העולים לשדה והתקרבו אל המטוסים. גם הקשוחים מבין הטייסים, הרכיבו על עיניהם משקפי שמש כדי להסתיר את דמעות ההתרגשות. לי אישית הייתה תחושת התעלות מיוחדת: אני, התינוק מוישל'ה, שנולד במחנה של ניצולי שואה, עומד להציל את אחיי, כטייס חיל האוויר של המדינה היהודית!

 

 

הם עלו למטוס והתיישבו על רצפת המטוס. חשוב לציין שכל מושבי המטוס פורקו, כדי לאפשר נשיאה של מספר גדול של עולים בכל טיסה. וכך שבמטוס שלנו שנועד ל-180 נוסעים, הובלנו 400 נפשות יקרות. אחינו היו לבושים בבגדים ססגוניים וכל אחד מהם נשא בידו צרור קטן שהכיל את כל מה שהורשה לשאת עימו. אחת הנשים עלתה למטוס ובידה תינוק רך, היא חייכה אלי במבוכה, חייכתי אליה, ראיתי הקלה בעיניה, ואז התיישבה והחלה להיניק את התינוק. המראנו כאשר אנחנו נושאים בקרב המטוס את המטען האנושי היקר כל כך, ופנינו צפונה בין מדינות ערב העוינות לאורך הנתיב. במהלך הטיסה, למרות שנאסר עלינו, יצאתי לחוש את הנוסעים היקרים.

 

 

הם ישבו בשקט מוחלט, ורק כשהודענו ברמקול שאנחנו חולפים מעל ירושלים, החלו לבכות ולשמוח, כאילו הבינו סוף סוף, שאכן עשו זאת! נחתנו בנמל התעופה בן גוריון נחיתה רכה, וכשפתחנו את דלתות המטוס, ירדו העולים ונשקו את קרקע ארץ ישראל. במהלך המבצע שנמשך כ-36 שעות, הועלו ברכבת אווירית כארבע עשרה אלף וחמש מאות מיהודי אתיופיה. השתתפתי במשך שנות שירותי בחיל האוויר במבצעים רבים, חלקם חסויים עד היום, אך יותר מכל אני שמח שזכיתי לקחת חלק ב "מבצע שלמה" שהוא ללא ספק, המעשה החשוב בכל חיי !

 

בעשרים השנים האחרונות אני חבר בעמותה בשם טספצ'ין ("תקוותינו" באמהרית) שפועלת בהצלחה בקידום הישגיהם של הילדים ובני הנוער מהעדה האתיופית ביבנה, מהגיל הרך ועד להצלחות מרשימות בבחינות הבגרות. ולגאוות כולנו, בוגרי טספצ'ין מתגייסים לשירות מאתגר בצה"ל ורבים מהם בעלי תארים אקדמאיים בכל המקצועות במשק.

 

ולהמשך חיי:

בשנת 1992 הצטרפתי לחברת ארקיע, בה שימשתי כטייס וכקברניט עד סוף שנת 2009. טסתי על מספר רב של מטוסים, בארץ ובכל רחבי העולם בשנת 2009 חליתי ולא התאפשר לי להמשיך לטוס. לשמחתי, כחודש לפני הגיעי לגיל הפרישה מטיסה, הוסמך בני עדי כטייס בארקיע ואת "הנחיתה האחרונה" ביום הולדתי ה 67, ביצע עבורי בני הבכור, ממשיך דרכי, בטקס מרגש. החל משנת 1984, אני שר בחבורת הזמר האלון ונהנה מכל חזרה והופעה.

 

בקיץ 2012, חלתה דבורה רעייתי וחברתי מזה יובל שנים. לאחר שבעה חודשי טיפולים וסבל רב, נפטרה דבורה היקרה שכה אהבנו. מאז, אני ממשיך במסורת שיצרה סבתא, ומגיע לכל אחד מעשרת הנכדים-הנסיכים שלי, לפחות פעם בשבוע ואוהב לשחק עם כולם.

 

פורטל יבנה שלי משתתף בצער המשפחה, החברים והמכרים, באבלם הכבד. מן השמים תנוחמו ולא תדעו עוד דאבה.

יהי זכרו ברוך.