שתף

מחר בסדנה לאמנות: דורון, על גאון ושיגעון

08:56 23.05.2014

מה חדש ביבנה

 

כתב וצילם: אורי אלוני 'גל גפן' יבנה

 

האם שיגעון הוא ערובה לגאונות? התשובה היא, כנראה, לא. אבל אין ספק שזה עוזר. בהרצאה, שתתקיים במוצאי-שבת, בסדנה לאמנות ביבנה, יסביר ד"ר דורון לוריא על הקשר בין השניים, בעבר ובימינו. הוא גם מבטיח סקופ שישים קץ למחלוקת: האם הצייר הגאון ומוכה השיגעון, וינסנט ואן גוך, התאבד - או שמא נרצח?


אם ד"ר דורון לוריא (64), לא היה רסטורטור - הוא בוודאי היה חוקר במחלקה לזיהוי פלילי, או כותב ספרי מתח. אחרי הכל, שניהם הם חלקים מובנים בעבודת רסטורציה - שעניינה זיהוי וקביעת האוטנטיות של ציורים עתיקים ושחזורם בפועל במקרה של נזק או חבלה במקור.

 

ההרצאות שלו - שאחת מהן תתקיים במוצאי השבת, בגלריית הסדנה לאמנות, ברחוב דואני - נפתחות תמיד בחידה גדולה, עם הבטחה לתת תשובה נחרצת בסיום. המאזין המתוחכם, שחושב שיוכל לנחש, כבר באמצע הדברים, לאן הם מובילים בסיום - מגלה שהוא טועה טעות חמורה, שכן לוריא מטלטל את המאזין שלו בין עובדות וסתירות, מציג אפשרויות, ומיד פוסל אותן - עד למשפט האחרון, שבו הוא מציג את מסקנתו, המבוססת על כל מה שאמר במהלך ההרצאה.

 

כותרת הרצאתו של לוריא, בסדנה לאמנות במוצ"ש הקרובה, היא 'שגעון באמנות', והיא נשענת על ניתוח דמותם של שני ציירים גאונים ומטורפים: ווילם ואן-גוך ומיכלאנג'לו מריזי דה-קאראווג'ו. הראשון - שחי בהולנד במחצית השנייה של המאה ה-19 - מוכר לנו יותר, וזאת בזכות אחדות מהתמונות שלו (כמו הדיוקן העצמי שכאן) ובזכות הסיפור על כך שבאחד מרגעי הדפרסיה שלו, הוא כרת את תנוך אוזנו ומסר אותו לאהובתו, זונת רחוב.

 

דה קאראווג'ו, שפעל באיטליה מוקדם יותר, מוכר לנו פחות. הוא התרכז, כמו רמברנט, אף בציור סצנות תנ"כיות, אך בעיקר בסיפורי קדושים נוצרים, שצוירו בדמות אנשים יומיומיים. קאראווג'ו נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו. ב-38 שנות חייו הספיק קאראווג'ו לגעת גם בנשגב וגם בעלוב והנקלה ביותר. למרות שחי חסר-כל ברחובות, פתח בקריירה מרשימה, עד שהפך לצייר החשוב ביותר בתקופתו, בבחינת גאון, עד לימינו.


אלא שקאראווג'ו היה בחייו גם אדם אלים ואלכוהוליסט, המעורב בקטטות שיכורים, ובשנת 1606 אף הרג אדם, בקטטת רחוב. הוא נמלט לנאפולי, שם היה מעורב בעוד קטטה, ופניו הושחתו כתוצאה מכך. מסעו האחרון היה כנוסע סמוי, באוניה לרומא, לבקש כפרה מהאפיפיור, על האדם שהרג. אלא שהוא לקה, בדרך, בחום גבוה, התמוטט, וסיים את חייו כשהוא רץ לאורך החוף, לתפוס את האוניה ולשלוף ממנה את סמרטוטיו העלובים.

 

היו בוודאי עוד אמנים מטורפים בהיסטוריה, אולם לוריא בחר בשניים אלה, משום שעבודתם הייתה מהפכנית, ששינתה תפישות וסגנונות. האם לטירוף יש השפעה, תרומה, או ערך מוסף לגאוניות של אמן? לוריא אומר שלא בהכרח, אבל זה יכול לעזור. "אם נצייר מעגל, נעמיד במקום אחד אדם נורמאלי, במקום אחר אדם גאון, ובמקום שלישי אדם מטורף - הגאון יהיה יותר קרוב למטורף מאשר לאדם הנורמאלי", הוא משרטט.

 

ד"ר דורון לוריא. גם לנו היו משוגעים

 

אם כך, יש אמת באמירה שגאון גובל בשיגעון?

"יכול להיות. אבל מצד שני הגאונים המטורפים משלמים את המחיר. קאראווג'ו היה פליט נע ונד, שנמלט מהחוק. ואן-גוך נלחם על שפיות דעתו ועל קשרים, עם נשים, שלא הצליחו מעולם. גם ואן-גוך וגם קאראווג'ו הביאו, בשעתם, מהפיכה לעולם האמנות. נכון שהיו לנו ציירים לא פחות גדולים מהשניים האלה, אבל מהפכנים הם לא היו. זה לא רק בציור. גם במוסיקה. היו מלחינים מטורפים ואקסצנטריים, כמו מוצרט וג'זואלדו - האחרון רצח, בין השאר, את אשתו ומאהבה, אבל יש גם את בטהובן, שופן ובאך, שהיו מוסיקאים גדולים, אך לא מטורפים."

 

אתה יכול לתת גם דוגמאות של גאונים לא מטורפים משלנו?
"כן. היו לנו מוסיקאים גדולים, למרות שלא היו מטורפים. וילנסקי וארגוב, למשל, היו פקידי בנק. הסופר היהודי הידוע, קפקא, היה פקיד צנוע, בחברת ביטוח. זאת אומרת שאתה יכול להיות אדם אפור לגמרי, שכותב יצירות ענק. אבל כמובן שאלכוהול וסמים 'עוזרים', בכך שהם מקצינים פרצי יצירה. ה'ביטלס' אמרו שלא היו כותבים את סרג'נט פפר, האלבום הכי מצליח שלהם, אלמלא השתמשו ב-ל.ס.ד...".

 

לוריא אומר שבטרם מנתחים את אישיותם של שני אמני הציור הגדולים הללו - יש להסביר את המשותף והשונה בין דפרסיה לשיגעון. "ואן גוך וקאראווג'ו סבלו ממאניה דפרסיה, ולכן בתקופת המאניה הם הפיקו יצירות ענק, ובתקופות של דפרסיה לעבודות שלהם לא היה כל ערך. קאראווג'ו, למשל, היה עובד בטירוף שבועיים ללא שינה, ואחר-כך נכנס לדפרסיה ומבלה בבתי-שיכר ובקטטות רחוב...".

 

האם אותם אמנים מטורפים מודעים למצבם?
"זו שאלה שקשה לענות עליה, במיוחד בשל העדר אבחנות פסיכולוגיות באותן שנים. את המשוגעים באותם הימים הכניסו לאמבטיות חמות, או קשרו אותם בכותונת כפיה. רק מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, התחילו להשתמש במכות חשמל, וגם ואן-גוך זכה לקבל כמה מהן. אבל אין לנו את כל הפרטים, משום שמישהו השמיד את כל המסמכים מבית-החולים 'סאן רמי', שבו היה מאושפז. מכל מקום, גם אם האנשים הללו היו מודעים להתנהגותם - הם לא נחלצו לעשות משהו".

 

יש מקרים דומים כיום?
"אני בשום אופן לא רוצה לנקוב בשמות. אבל כמובן שיש גם היום אמנים שנראים לנו קצת מוזרים. חלק מהם תפסו את זה כפוזה. בבחינת: אם אני אראה קצת מוקצן ומשוגע, ואגיד דברים פרובוקטיביים, יבינו שאני לא טיפוס רגיל. אבל בסופו של דבר, כל אמן נשפט לפי האמנות שלו, ולא לפי התנהגותו. את מנהל המוזיאון, שתולה את הציור אצלו, פחות מעניין אם האמן הולך במגפיים וג'ינס, מוקף חתיכות, וכמה סמים הוא לוקח, אלא יותר מהי רמת האמנות בציור שלו".

 

מיכלאנג'לו קאראווג'ו. רוצח שהסתבך בקטטות

 

הדוגמא הקרובה ביותר לאמן גאון ומטורף, בן זמננו, שלוריא מוכן לנקוב בה, היא ג'קסון פולוק האמריקאי, שהשתייך לאסכולת האקספרסיוניזם המופשט. לוריא מגדיר את פולוק כ"אמן האמריקאי הכי חשוב במאה העשרים" ומי שמזוהה בעיקר עם התנועה המכונה 'ציור פעולה' וטכניקת הציור שהפכה, עד מהירה, לתו הזיהוי שלו - הנזילה והשפיכה של צבעים על בד שמונח על הרצפה. אגב, באותה טכניקה  משתמשת גם ציפי שיש, מיבנה, שהציגה את ציוריה בסדנה לאמנות לפני שבועות אחדים, במסגרת תערוכת 'אני-עצמי-אחר'. הטירוף של פולוק הביא אותו לקצו, כאשר יום אחד 'תדלק' עצמו באלכוהול, נכנס לטנדר ונהג את הרכב לתוך תהום.

 

"היו גם כאלה שהלכו על סף השיגעון, כמו סלבדור דאלי, למשל", מזכיר לוריא. "כמובן שגם כאן יש מי שטוענים שחלק מההתנהגויות המוזרות שלו - כמו סלסול השפם עד לגובה עיניו, פקיחת העיניים בהגזמה, נישואיו לגאלה, שהייתה מבוגרת ממנו ביותר מעשר שנים - הוא ביים, במודע, לצורך תשומת הלב...."

 

אחד הסיפורים שנותרו לכאורה חסרי פתרון נחרץ, הוא נסיבות מותו של ואן-גוך. לפי הגרסה הרשמית ואן-גוך התאבד בירייה. אולם חוקרים פורנזיים טוענים שמישהו רצח אותו. זאת משום שזווית חדירת הקליעים לא הייתה ב-90 מעלות לגוף, כפי מקובל בעת ירי-עצמי, אלא באלכסון, דבר הרומז לכך שמישהו אחר ירה בו.

 

אז מה האמת?
בתחילה לוריא מחייך-מגחך. "כן", הוא אומר. "בכל פעם צצה תיאוריה אחרת. אבל זה הכל שטויות..."

 

אז כיצד באמת סיים ואן-גוך את חייו?
"יש לי תשובה ברורה לשאלה", הוא אומר. "אבל לשם כך תצטרך לבוא ולשמוע את ההרצאה עד הסוף..."

 


ויסנט ואן-גוך. דיוקן עצמי

 

מכחול חייו

דורון לוריא נולד בתל-אביב. בוגר בית-הספר 'תיכון חדש' בתל-אביב. בשנת 1975 קיבל תואר בוגר מטעם המחלקה לעיצוב גרפי ב'בצלאל' בירושלים. למד רסטורציה באמסטרדם וברומא ועבר שנת התמחות בלונדון. למד לתואר שני ושלישי בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל-אביב, והגיש עבודת דוקטור שנושאה 'התופעה של זיוף תמונה על תמונה אחרת'.


מאז 1979 עובד במוזיאון תל-אביב לאמנות, תחילה כרסטורטור ולאחר-מכן כרסטורטור ראשי ואוצר לאמנות המאה ה-16 עד המאה ה-19.

 

במשך שלוש שנים נמנה עם עורכי ומגישי התוכנית 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל. לימד, כמורה מן החוץ, בחוג לתולדות האמנות ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. מכהן כיו"ר הוועדה להכרה ברסטורטורים מטעם משרד התרבות וחבר ב'קודארט' - הארגון הבינלאומי למומחים לאמנות הולנדית של המאה ה-17. במשך שנים רבות שר במקהלה הפילהרמונית תל-אביב.
 

פרסם שלושה ספרים: 'חשיפה כפולה', 'רמברנדט - מיתוס מול מציאות' ו'בת אבודה', וכן קטלוגים של תערוכות שאצר. אשתו, האוצרת ד"ר איה לוריא, נבחרה בינואר 2014 לנהל את מוזיאון הרצליה.

 

 

שתף

אולי יעניין אותך גם...

loader

לוח ארועים

לכל הקופנים

קופונים

Loading...